ב־27 בינואר 1945 נכנסו כוחות הצבא האדום לשטחי מחנה הריכוז וההשמדה אושוויץ־בירקנאו ושיחררו אותם. 60 שנה מאוחר יותר, במושב מיוחד של העצרת הכללית של האו"ם, נקבע תאריך זה כיום השואה הבינלאומי, שאותו יציין העולם בסוף השבוע הזה. ההחלטה על יום הזיכרון, הנושאת את השם "זיכרון ושואה", כוללת אזכור של ההכרזה האוניברסלית בדבר זכויות האדם ושל מגילת האומות המאוחדות, ואת האמנה לענישה ולמניעת רצח עם.
לא בכדי נוסחה ההכרזה כך. זו היתה יוזמה של משרד החוץ הישראלי ושל נציגיו באו"ם. שימת הדגש על זיכרון השואה ועל רצף סימני האזהרה של ההיסטוריה האנושית מלמדת אותנו על כוונת מחבריה. למרות היותה של השואה חורבן יהודי מובהק, היא מהווה אולי לא פחות מכך קטסטרופה אנושית. עליית הגזענות והלאומנות בשנה האחרונה על רקע המשברים העולמיים - כלכליים, הומניטריים ופוליטיים - היא רק עוד תזכורת עצובה לחזרת ההיסטוריה.
שנת 2016 תיזכר כנקודת ציון נוספת בשפל שאליו הגיעה האנושות: הרצח חסר הרחמים שזרע ארגון המדינה האיסלאמית, הקטל ההמוני בסוריה והשימוש של צבא אסד בנשק לא קונבנציונלי, אוזלת היד הצינית של הפוליטיקה המערבית במניעת המשבר ההומניטרי והמשברים שבעקבותיו, גלי הפליטים המציפים את אירופה במספרים שלא נראו מאז מלחמת העולם השנייה - כל אלה מזכירים, והפעם בצבעים חדים ובצילומי תקריב ברורים - באיזה עולם אנו עדיין חיים. שוב אי אפשר לומר שאיש לא ראה. שוב אין באפשרותנו להסתתר מאחורי תירוצי העיוורון. כמו אז, גם היום - השאלה הנוקבת שאותה צריכים לשאול בני האדם היא: כיצד תיתכן פעולה מוסרית במציאות של משבר כולל?
בישראל חוסה מעט יום השואה הבינלאומי בצילו של יום הזיכרון הממלכתי. עם זאת, במקומות שבהם הוא מצוין, כמו גם במוסדותיה הרשמיים של המדינה, נהוג לציין ביום זה את פועלם של חסידי אומות העולם. זהו שיח חינוכי חשוב ויקר, ודווקא אל מול תכסיסי הפוליטיקה שבהם אנו חוזים חדשות לבקרים, יש בפעולה זו משום קול חשוב וראוי. חינוך לאור פועלם של גברים ונשים אלה עשוי להסיר מעט את מעטה האדישות שדוחפת אותנו שוב ושוב לספיקת כפיים ולצקצוקי לשון. עם זאת, בשיח חינוכי מעמיק לא מספיקים האזכור וההודיה למי שהצילו יהודים בתקופת השואה, אלא עלינו לשוב ולשאול: כיצד בזמן הטרור האיום של הנאציזם היו כאלה שבחרו לפעול למען הצלת חיים? בחירוף נפש, תוך התנגדות מוסרית עמוקה למצב המלחמה שאותו הטילה גרמניה על העולם, הם בחרו בחמלה ובאנושיות, באומץ לב ובגילוי סולידריות.
ליום הזיכרון לשואה הקרוב, בחרנו במורשת - בית עדות ומרכז חינוכי ע"ש מרדכי אנילביץ' - לציין את פועלן של חברות מצילות. מבין חסידי אומות העולם היו אלה שפעלו יחד כדי להציל יהודים. מספר המקרים המוכרים פותחים בפנינו צוהר למעשה האנושי המדהים של הצלה קולקטיבית. דווקא משום שפעלו יחד, כקהילה, הופכים גילויי סולידריות אלה למקרים יוצאי דופן. מה נוכל ללמוד מהם, האמיצים, על חיינו בישראל היום? כיצד עשוי להיות זיכרון השואה והמורדים - יהודים ולא־יהודים כאחד - למצפן מוסרי עבורנו?
אסיים בדבריו של גדול ההיסטוריונים וחוקרי השואה, פרופ' יהודה באואר: "מה שקרה לפנים יכול לשוב ולקרות. כולנו קורבנות בכוח, מבצעי פשע בכוח, עומדים מן הצד בכוח. בכל מה שקשור ברואנדה, בקמבודיה, ביוגוסלביה לשעבר ובדרפור, רובנו בבחינת עומדים מן הצד, שלמדו מעט מאוד מן העבר. השואה היא אזהרה. איננו יודעים אם יעלה בידינו להפיץ את הידע הזה, אבל אם יש סיכוי של אחד למיליון שהתבונה והאינטרס לשרוד ינצחו, כי אז מוטלת עלינו חובה מוסרית - ברוח ההגות האתית (המוסרית) של עמנואל קאנט - לנסות".
הכותבת היא מנכ"לית מורשת - בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ'טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו