השבת נקרא בפרשות "בהר" ו"בחוקותי". בכך נסיים את ספר ויקרא ואת תהליך מתן המצוות בהר סיני. אחד מרגעי השיא של פרשות אלו הוא פרק "התוכחה", שבו אלוקים מתאר לעם את אשר אמור להתרחש אם ילכו בדרך הישר, וחלילה את הצפוי לעם אם יסטו מדרך הישר. את הפרק הזה נהוג לקרוא בלחש בשל הקללות הכתובות בו.
עיון בהבטחות החיוביות מגלה תופעה מיוחדת. התורה מבטיחה כי השכר תמורת הליכה בדרך טובה הוא בראש ובראשונה רווחה כלכלית, גשם, שדות מניבים וכדומה. בשלב השני מוזכרים ענייני השלום והביטחון, ניצחונות במלחמות ועוד. השלב השלישי, שאמור להיות הדובדבן שבקצפת, מבטיח כך: "והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלוקים ואתם תהיו לי לעם". קצת מאכזב. ציפינו למשהו ענק ומפואר וקיבלנו את השם כאלוקינו? הרי זה שאנו מכתירים אותו כאלוקינו אמור להיות חלק מהמעשים הטובים שלנו ולא פרס.
נתאר לעצמנו אבא שרוצה לשכנע את בנו ללמוד אנגלית או מתמטיקה בשקידה ומבטיח לו בתמורה פרס. הילד כבר מדמיין טיול גדול, מכשיר סלולרי מתוחכם או משהו דומה, אבל בסוף האבא אומר לו: "תשמע, בני היקר, הפרס הוא שאני אהיה אבא שלך ואתה תהיה בני". אני לא מכיר הרבה ילדים שיתלהבו מהפרס. אז מה הולך כאן? דומה שהמקרא חושף בפרשה זו את אחת התעלומות הגדולות של התורה.
רבים מחכמינו שאלו מדוע התורה אינה מזכירה את קיומו של עולם הבא אחרי המוות. בשיח המקראי השכר והעונש תמיד ניתנים בעולם הזה באמצעות ברכה ושפע חומריים, ולחלופין עונשים של מחלות ורעב גשמיים. אין אזכור, לא לעולם הבא ולגן עדן בצד החיובי או לגיהינום בצד השלילי של המשוואה. פרשתנו מאפשרת לנו הצצה לסוג של תשובה באמצעות הצגת המודל של הברכה במרום פסגתה.
מעל השפע הכלכלי והביטחון החומרי הלאומי והאישי, קיים מימד נוסף והוא תחושת השייכות והמשמעות. וכך כתב רבי עובדיה ספורנו (מחכמי איטליה במאה ה־16): "אהיה לאלוקים מיוחד לכם, לא יהיה לכם אלוקים ומנהיג זולתי". כלומר אלוקים מבטיח לנו קשר אישי, כמעט אינטימי איתו. היותו לנו לאלוקים אינו מופיע בהקשר זה כציווי עלינו, אלא כהבטחה שהוא יהיה איתנו בקשר ישיר ומחבק. זהו ממש העולם הבא, קשר ישיר עם אלוקים, בלי שליחים ומתווכים.
• • •
אם נחזור לסיפור האבא, הוא הבטיח לילד שהוא יהיה לו תמיד לתומך ולעזר. הוא לא יפקיד אותו בידיים זרות, לא יפקיר אותו לעצמו, אלא ילווה אותו בקשר חם ומחבק. כאמור, לא בטוח שכל ילד חפץ בכך ומעדיף זאת על פני ממתק או טלפון נייד, אבל בבגרותנו נשכיל להבין את חשיבות הקשר עם האב. הלוואי שהאב יעמוד בהבטחתו ויהיה תמיד שם בשביל הילד.
התסכול הגדול ביותר בחיינו הוא התחושה כי אנו לבד, נתונים לחסדיהם של כוחות אחרים המנהלים את חיינו. מעניין כי כאשר התורה תתאר את הצד השלילי של מה שיקרה אם נלך בדרך לא ראויה, היא תציין כי בשלב מסוים נמאס באלוקים ובחוקיו. אבל לא כן הדבר מצידו - "ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים". האבא משתוקק לראות את בנו חוזר אליו, גם כאשר זה בועט בכל החינוך והטוב שאביו העניק לו. אבא נשאר אבא.
במסגרת הקללות מופיע הפסוק "ושממו עליה אויביכם היושבים בה". כלומר, גם כאשר נגלה לא יצליחו אויבינו להתיישב כאן בארץ. אמרו רבותינו כי בקללה זו טמונה ברכה שמבטיחה כי בכל מצב, גם אם נגלה, הארץ תישאר נאמנה לנו, בניה, ולא תיתן פירותיה לעמים אחרים.
דורנו זכה לראות בפלא המדהים הזה. אחינו באים ונקבצים אל הארץ שבליבה שוכנת ירושלים מאוחדת. הארץ נותנת יבולה, ועץ השדה נותן פריו. זהו האב המקבל אותנו בזרועות פתוחות, ועתה אנחנו רק צריכים לפתוח את זרועותינו אליו בחזרה. שבת שלום. ¬
