ה-1 באוקטובר הוא הקשיש הבינלאומי - יום שמטרתו לכבד, להוקיר ולציין את הדאגה לרווחתם של הקשישים ברחבי העולם. היום הזה הוא גם הזדמנות לדבר על חלק הולך וגדל באוכלוסיית ישראל ומשמעויותיו, שלא בהקשר הרגיל והשלילי של הגעתם של קשישים לכותרות.
על פי נתוני משרד הבריאות, בסוף שנת 2014 חיו בישראל 900,000 תושבים בני 65 ומעלה, ותחזיות דמוגרפיות זהירות צופות כי תוך עשרים וחמש שנים יוכפל המספר הזה.
למאות אלפי הקשישים הזקוקים לסיוע יש לצרף מעגל נוסף ורחב שהם בני המשפחה המטפלים. אלה הנושאים בעיקר עול הטיפול ביקירם הזקן, תשוש הגוף או הנפש, אך נטולי הכרה או זכויות ממשיות ומכלים משאבי זמן, ממון וכוחות יקרים במקום בו היו צריכים למצוא שותפה - מדינת ישראל.
לפחות ארבעה משרדי ממשלה שונים נוגעים כיום לטיפול בזקן: משרדי הבריאות, הרווחה, הכלכלה והמשרד לשוויון חברתי. כל אחד מהם אמון על פלח ספציפי של אזרחים או שירותים, לכל אחד הגדרות משלו למצב תפקודי ומידת הנזקקות וכל אחד מקצה זכאויות משלו. הפער שנפער בין ארבעת המשרדים הוא בולען בירוקרטי מתיש ומרפה כוחות, השואב לתוכו את הזקנים ובני משפחותיהם, חברות עסקיות תאבות ממון ובצע וכל מי שיש לו נגיעה להזדקנות בישראל.
יום הקשיש הוא הזדמנות להתניע תוכנית אב לאומית לטיפול בזקנים - מדיניות ברורה ואחידה לגבי טיפול בזקנים בקהילה, הגדרות אחידות לירידה בתפקוד ולסוג הנזקקות, ואיגום משאבים ארצי בין כלל ספקי השירותים לזקנים ולבני המשפחות. כך יתאפשר לכל אדם לתכנן כראוי ובעיקר לבחור את המסלול בו יזדקן, בבית ובקהילה או בפתרון מוסדי, לצד פיקוח וניטור הכרחיים של כל הנוגעים בדבר.
הטיפול בזקנים, על אף שהוא נתפס בישראל כעול הרובץ על המדינה והמשפחות, הוא זכות. זו הזדמנות להחזיר מעט למי שנשאו על כתפיהם שנים רבות את עול המיסים והשירות בצבא, גידלו משפחות ותרמו כפי יכולתם ליצירת חברה ישראלית איתנה, ואשר ודאי לא ביקשו להפוך לנטל על יקיריהם. כעת בזקנתם, עלינו כחברה לדאוג להם בחזרה.
הכותבת היא מנכ"לית עמותת שילה, עמותה לפיתוח שירותים לאזרח הוותיק בחיפה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
