זו הייתה עוד החלטה שגרתית, שבה הקבינט מאשרר את השתתפות ישראל בתכנית האזורית החדשה של האיחוד האירופי: "שיתוף פעולה חוצה גבולות במסגרת תוכנית השכנות האירופית: תוכנית אגן הים התיכון 2014-2020". אך בדקה התשעים, רביעי אחה"צ, הביעה השרה מירי רגב התנגדות לאשרור ההסכם בטענה שהתוכנית לא חלה על ירושלים, יהודה ושומרון ורמת הגולן, בהתאם לעמדה האירופית המסורתית. בעקבות ההתנגדות, הממשלה תקיים דיון נוסף על ההסכם.
אם פנינו לדיון רציני, אין להגבילו רק להסכם הזה, אלא למסגרות נוספות של האיחוד האירופי - כאלו המהוות בסיס לתמיכת האיחוד בפעילות המנוגדת להסכמי אוסלו, כמו בנייה ערבית ואירופית לא חוקית בשטח C, וכמו מימון כבד של ארגונים ישראלים ופלסטינים המקדמים את קמפיין הדה-לגיטימציה נגד ישראל.
ארגונים אנטי-ישראלים, לעתים אף אנטישמיים, זוכים למימון בכל שנה מתקציב התכנית השכנות האירופית. אחת הדוגמאות היא המרכז לתרבות פופולרית (PAC). בפברואר 2016, ארגן PAC אירוע לכבוד "השהידים הפלסטינים" שביתם נהרס, בהשתתפות אבי "השהיד באהא אליאן" - אחד המחבלים שביצעו את הפיגוע באוטובוס בירושלים באוקטובר 2015, שבמהלכו נרצחו שלושה ישראלים. האירוע כלל הופעה מוזיקלית תחת הכותרת "לא נניח את נשקנו". ארגונים אחרים הנהנים ממענקים דומים הקימו בתי ספר ע"ש מחבלים ידועים, ואירחו אנשי חמאס והחזית העממית שדיברו בפני צעירים על "דרכים להעצמת הנוער הפלסטיני".
במסגרות אחרות, האיחוד האירופי מעביר מימון כבד גם לארגונים כמו "שוברים שתיקה" (באמתלה של חינוך ישראלים לזכויות אדם) ו"בצלם". אין שום מקרה דומה בעולם שבו האיחוד האירופי משקיע במדינה דמוקרטית כספים בהיקף כזה, המתורגמים ברובם לפעילות נגד מדיניות הממשלה הנבחרת. מדיניות האיחוד האירופי רומסת את הריבונות הישראלית. המימון לארגונים הפלסטינים מעיד על חוסר שליטה ופיקוח, ומהווה תזכורת לאופן שבו מסגרות "חיוביות" של האיחוד האירופי עלולות לגרום לנזק רציני.
הדוגמא הבולטת ביותר לכך היא "שותפות אירופה - הים התיכון" שהושקה בוועידת ברצלונה ב-1995. אירופה התחייבה לשפוך מיליארדים לכלכלות המקרטעות ולדיקטטורות הברוטליות בצפון אפריקה וסוריה, בניסיון כושל למנוע הגירה המונית אליה. בעקבות התחרות עם האמריקנים על "תהליך השלום", הזמינה בריסל את ירדן והרשות הפלסטינית בהנהגת ערפאת להשתתף בתכנית. ממשלת ישראל דאז שמחה על כך, מתוך אמונה שהמסגרת תגדיל את האפשרויות לדיאלוג ולשיתוף פעולה.
כעת, כשהשתתפות במסגרת דומה שוב על הפרק, חשוב להיזכר במחיר ההחלטה ההיא. הסכם ברצלונה פתח את הדלת לגל של התערבות אירופית בפוליטיקה הפנים-ישראלית, בעיקר באמצעות ארגונים פוליטיים הטוענים לקידום דמוקרטיה וזכויות אדם. המענקים האירופים ערב הבחירות ב-1999 כללו 400,000 אירו ל"שלום עכשיו" במטרה לשכנע "עולים מברית המועצות הידועים בהתנגדותם לשלום ובהצבעתם המסורתית לליכוד", 250,000 אירו לתנועת "ארבע אימהות" לקידום הלחץ לנסיגה מלבנון, ו-400,000 אירו למכון לדמוקרטיה ומנהיגות, שהוקצו על מנת להשפיע על הפוליטיקה הישראלית. המענקים הללו הודלפו ממסמך חסוי של האיחוד האירופי.
השותפות בין האיחוד האירופי לארגונים כאלה התחזקה מאז באופן משמעותי. אך במקום השקיפות הממשלתית - שהאיחוד האירופי מטיף לה בעולם - תהליך קבלת ההחלטות מתנהל בחשאיות כאילו היה הסוד הצבאי הרגיש ביותר באירופה. המנהיגים ממשיכים לתרץ זאת בנימוקים רפים שהמימון מיועד "לפרויקטים" ולא לארגונים עצמם.
"תכנית השכנות האירופית" החדשה אולי שונה מזו של 1995, ויכולה להועיל לישראל. אך הניסיון המוכח מלמד, שטמון בה מחיר פוליטי רציני. הדיון הצפוי בקבינט בשאלת ההצטרפות לתכנית, ותגובת האיחוד האירופי לכך, יכולים דווקא להוביל למערכת יחסים טובה ובריאה יותר.
פרופסור ג'רלד שטיינברג מרצה למדעי המדינה באונ' בר אילן ונשיא NGO Monitor
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו