כבדי השמיעה: טלוויזיה שוויונית

 

השבוע מציינים בעולם את יום כבדי השמיעה הבינלאומי, ואין זמן מתאים מזה להצביע על בעיה מתמשכת כאן אצלנו בישראל: החוסר שלנו, ציבור כבדי השמיעה, ביחס נאות מצד גורמי הטלוויזיה השונים.

סקר בישראל הראה כי כבדי שמיעה צופים במגוון ערוצים ובעיקר בסדרות, בתוכניות מצוירות ובתוכניות ריאליטי בפריים־טיים המלוות בכתוביות. עורכי הסקר ציינו כי מרבית הנשאלים ציינו כי אינם מכירים תוכניות מכוננות בתרבות הישראלית הואיל ואינן מלוות בכתוביות. הם אינם שותפים לחוויית הצפייה המשפחתית, ומאחר שאינם יכולים להבין תוכניות חדשות ושידורי ספורט הם מרגישים מנותקים.

באחד הימים מצאתי את עצמי מרותקת למסך הטלוויזיה, צופה באחד מסרטי האנימציה ששודרו. הסרט מתחיל, ואני צופה בדמויות מצוירות מרצדות על המסך. אני צופה, וצופה, אך לא קורה דבר. הדמויות זזות, העלילה מתקדמת, אבל אני לא מבינה כלום. אני מסתכלת בתחתית המסך, על המקום שבו אמורות להתנוסס כתוביות לבנות עם מסגרת דקיקה בצבע שחור, אך אין שם כלום. ואז הבנתי - הסרט מדובב. אמנם אני יודעת לקרוא שפתיים, מיומנות שרכשתי עם השנים כחלק מהיותי כבדת שמיעה, אך תסכימו איתי שבלתי אפשרי לקרוא שפתיים של דמויות אנימציה. בפעם הראשונה בחיי זה 18 שנים, נאלצתי להודות שה"מגבלה" שלי הצליחה להגביל אותי.

את הסרט הפסקתי לראות, גם אם רציתי מאוד. 

על פי חוק הכתוביות ושפת הסימנים תשס"ה, על כל תוכניות הטלוויזיה הציבורית והמסחרית המשודרות יותר מחצי שנה להיות מונגשות באמצעות כתוביות או תרגום לשפת הסימנים. 

ב־2013 הודיעה נציבות שוויון זכויות לאנשים עם מוגבלויות כי בתי הקולנוע מחויבים להוסיף כתוביות גם לסרטים המדובבים לעברית, וזאת בעקבות בדיקת הנושא על ידי מבקר המדינה. לפי החוק, בתי הקולנוע מחויבים לדאוג שלפחות 10 אחוזים מההקרנות המדובבות יהיו עם כתוביות ובשעות המתאימות לילדים. אם כך, מדוע סרטים מדובבים בטלוויזיה אינם כוללים גם הם כתוביות? 

כולם מתיימרים להראות שהמצב הקיים אידיאלי, שזהו מצב שבו כולם שווים וש"האחר הוא אני". אבל איך ה"אחר" יהיה "אני", כשה"אחר" - שזה אני, לא מצליח לצפות בטלוויזיה כמו השאר? איך אהיה שווה כשאני לא מצליחה לעשות פעולה פשוטה כמו צפייה בטלוויזיה עם חברים ומשפחה?

מי שמתיימר לטעון שיש שוויון, צריך להבין שאני ושאר כבדי השמיעה והחירשים לא מרגישים כך. כשנהיה מסוגלים לצפות בטלוויזיה לא כמו בסרט אילם, כשלא נצטרך להגביר את הווליום למקסימום רק כדי לשמוע קול חלוש, כשנוכל ליהנות מצפייה בטלוויזיה כמוכם, האנשים השומעים - אז אולי נוכל לדבר על שוויון.

הכותבת חונכת לבני נוער כבדי שמיעה וחירשים ומדריכה בעמותת "שמע" 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו