דבריו המקוממים של ראש עיריית שדרות לשעבר, אלי מויאל, הדוחים כלאחר יד את הטענות להתנהלות גזענית ומפלה כלפי העולים בני עדות המזרח בשנותיה הראשונות של המדינה, הם תערובת של בורות וגזענות.
אין רבותא בכך שהדברים מגיעים מפי בן עדות המזרח. מויאל הוא מעין "עד עויֵן", אשר הפנים את הסטריאוטיפים, שתייגו במשך שנים את בני עדות המזרח כ"מפגרים" תרבותית ומנטלית, והצדיקו את האפליה השיטתית שהופעלה נגדם.
יש בהצגת הדברים של מויאל משום עיוות ההיסטוריה. לא רק כלפי יהדות צפון אפריקה, אלא כלפי כל ההיסטוריה של יהדות המזרח. יהודים אלה מילאו תפקידים משמעותיים בחברות שבהן התגוררו. הם עסקו באחוזים גבוהים במקצועות שמהם מוסלמים אדוקים השתדלו להימנע - דיפלומטיה, מסחר וכספים, בנקאות, תיווך ועיבוד זהב וכסף. תרומתם לחיי המסחר והכלכלה הייתה רבה ביותר. עובדה, כי ערים רבות במרוקו נקלעו למשבר כלכלי לאחר עזיבת היהודים.
היהודים בני עדות המזרח גם מילאו תפקיד חשוב בחיי התרבות. השירה, הספרות, המחזאות והעיתונות בשפה הערבית, שנכתבה בסוף המאה ה-19 ובמחצית הראשונה של המאה ה-20 בידי יהודים בארצות ערב השונות, הייתה בולטת ומשמעותית. היום יש ערגה רבה לתרבות זו והיא זוכה לתחייה מחודשת.
אזכורים אלה נועדו לשלול, קודם כל, את היסוד הגזעני בדבריו של מויאל, שיותר מרומז לנחיתות אינטלקטואלית ותרבותית של יהודי המזרח. נכון הוא שבני עדות המזרח לא היו רגילים לתעד את עצמם, והדבר פעל לרעתם, אבל הם נטלו חלק לא פחות חשוב מהאשכנזים בהקמת המדינה. הם נטלו חלק מכריע בקשיה, במלחמותיה ובייסוריה, אך לא זכו להערכה ולהוקרה ההולמת את היקף תרומתם.
אי אפשר להתכחש למציאות. מאז העלייה ארצה בשנות ה-50' של המאה הקודמת סבלו היהודים שעלו מארצות המזרח מאפליה פוליטית, כלכלית וחברתית. ביטוי לכך ניתן בהיעדר ייצוג במוקדי הכוח והשלטון, בחסמים בכניסה לשוק העבודה וההשכלה הגבוהה. הם גם מוקמו בעמדות הנמוכות בהכנסה, ברמת חיים ובתעסוקה.
על רקע זה לא צריך להתפלא על תחושות הקיפוח והאפליה של יוצאי אסיה וצפון אפריקה. אלה התבטאו בשורת אירועים: ממאורעות ואדי סאליב בשלהי שנות ה-50' ועד הקמת תנועת הפנתרים השחורים בראשית שנות ה-70'. המהפך ב-77' העניק ביטוי פוליטי למחאתם של יוצאי עדות המזרח. בני הדור הראשון והשני האמינו שהליכוד בהנהגתו של מנחם בגין מייצג את האינטרסים שלהם נאמנה ויוביל לצמצום האי-שוויון החברתי-כלכלי, והם העניקו לו את קולם.
בשנת ה-70 להקמת המדינה אסור להתעלם מההיסטוריה, כואבת ככל שתהיה. בין שיחסו של הממסד הקולט היה נגוע בגזענות שמקורה בתפישות אוריינטליות של נחיתות מזרחית, ובין שהוא נבע משאיפה כנה ש ל"כור היתוך", תהליך הקליטה של בני עדות המזרח היו רווי משגים, טעויות ועוולות רבות.
יש להכיר בכך שלמרות תהליכי השינוי, מיזוג הגלויות החלקי והצלחתם הכלכלית-חברתית של בני עדות המזרח, עדיין מדובר בפצע פתוח. לכן, אין מקום למסמס את השיח המתפרץ בשל הסדרה המצויינת "סאלח פה זה ארץ ישראל". להיפך. כדי לרפא פצעים ישנים חייבים להכיר במשגי העבר. השיח הישן-חדש הזה מעיד על הצורך בריפוי ובתיקון ולא בהסתרה או בהכחשה.
ד"ר אסתר לוצאטו היא מנהלת-שותפה בפירמת עורכי הפטנטים "לוצאטו את לוצאטו", ומ"מ ראש מועצת עומר.
