יש לי יום הולדת. שנה אחרונה בתוך העשור הרביעי. ספרות מתחלפות. בִּפְנים מחשבון. האם אספיק להוריד את החלומות שלי מהענן לאדמה. האם אצליח לעצור כדי לִיצוֹר. להוריד את הגשם שלי, שתלוי בי, נפוח. והרהורים על האות שלי בספר התורה, בשם מה אני נעה. אני מנקה את התנור לפסח ומבקשת שהמעשים יהיו מותאמים לייעוד שלי בעולם. לא להחמיץ, כמו חמץ, את החיים.
יש שהולכים עם משא כבד על הגב ונאנחים: נו מילא, זה הייעוד שלי בחיים. חורקים, כואב להם בין השכמות, אבל הם ממשיכים כי "הכל זה מלמעלה". טיפ: אם זה לא משמח אותך, זה לא הייעוד שלך. אם אתה חמוץ, אתה מחמיץ משהו. יש מקום אחר שאתה צריך לגור בו, עבודה אחרת שמחכה לך. תוודא איפה אתה, מה הסיבה שאתה. אם תתעלם מהכאב הזה, תלך עצום עיניים על המדרכה. ויום אחד יהיה בה בור, ובנפילה לא תדע במה לתפוס.
אחרי כמה שנים במקצוע הזה, עם גיחות בטלוויזיה, אנשים מזהים אותי פה ושם. הבעיה היא שהם לא אומרים שום דבר. פקידות בבנק, האיש שמתקן אופניים, פרצופים בבית קפה שלוגמים בשתיקה כשהאוזן שלהם מודבקת לשיחה שלי - לא יכולתם להגיד בהתחלה שאתם קוראים אותי או מאזינים לי? כשאני שואלת למה זה נשלף רק אחרי שהבכתי את עצמי (צעקות על נציגת השירות, בקשת הנחה מהאינסטלטור), הם תמהים: את מוצלחת, מוכרת, את אמורה להיות רגילה לזה.
עדיף "מוצלחת", לא "מצליחה", כי מישהו הצליח את דרכי. הייתי בכנס נשים השבוע, ומפורסמת אחת אמרה על הבמה שההצלחה שלה נובעת מעבודה קשה. היא כועסת כשאומרים שהיה לה מזל בחיים, כי שום מזל לא סלל לה את הדרך אלא עשר אצבעותיה. אבל, רציתי לצעוק מהקהל, יש גם אלוהים. הרי יש מי שעובד קשה מאוד והוא לא בכיר ולא מתוגמל ולא מצליח.
בניין שעומד לתלפיות נבנה מעבודה קשה ומאוסף של אירועים מקריים, שבילים וגשרים שנשטחו לרגליך בחינם, בחסד. להצלחה אבות רבים, גם אתה וגם סיעת השמיים. תשתדל ללכת על השביל הנכון, לדייק את היעד ולראות: יד גדולה סידרה את החיים שלך כפי שהם. תודה.
להסכים לשמוח, להסכים לצמוח
אז אני נחושה, מוכשרת, מופעלת בשם רעיונות גדולים, והמלחמה שלי בסלי הכביסה היא בהחלט מפעל חיים. עם זאת, אין סיכוי שאקבל פרס ישראל. עד זקנתי לא צפוי טלפון משר חינוך צעיר שיבשר שפרס ישראל יוענק לי. פרסי ישראל הולכים למצטיינים ובולטים בתחומי המחקר והדעת, ואני חוקרת קצת על הרבה. אולי מפעל חיים? אלו מוקירים תרומה מתמשכת למדינה ולחברה - ואני תורמת, בבית ובמשרד. לא יקרה. למה? מאותה סיבה שהעציצים שלי נובלים.
מעוטרי הפרס הם אנשים שמשקים את העציצים שלהם, ובאופן כללי מתמידים במה שהם עושים. הם תפסו לעצמם איזו גומה באדמה ולא יעזבו אותה עד שהחפירה תגיע לקצה השני של הכדור. אני משתעממת מהר, נעה לרוחב, טובלת זרת בגומה וממשיכה לשדה הבא. בשביל לקבל פרס כזה צריך שילוב של מזל, שכל והתמדה.
פרס ישראל הוא כתר חשוב בחברה הישראלית. בינינו, ומעבר לוויכוח על טעם וריח, לא כל מקבלי הפרס הם דמויות מופת. כמו שלא כל המונצחים בשמות רחובות ראויים לכבוד הזה. אבל חברה שיש בה מנגנון שמסמן בטוש זוהר את המצוינים היא חברה מצוינת.
איור: בת אל בן חורין
בכל שנה יוזמים מחלוקת מדומה לגבי אחד ממקבלי הפרס וכך ממלאים משדרי אקטואליה. השנה דיברו על מרים פרץ. אני מלווה, לצערי, משפחות שכולות לא מעטות. נפגשת איתן בפעם הראשונה לראיון, ונשארת איתן בקשרי התעניינות שהלוואי שהיו רחבים יותר. השריטות לא מגלידות אלא מעמיקות פנימה, מוסחות בבשר שצמח מעליהן. בשנים הראשונות הן בהישרדות. פיזית, לא למות. אחר כך בהישרדות נפשית, להסכים לשמוח, להסכים לצמוח.
המוות חדר אל הבית של מרים פרץ. היא התחילה להצמיח כיסוי עורי על הצלקות הפוצעות בבשר ואז הוא שב, והיא שוב נבקעה. ותראו איך המוות נוכח בחייה והיא דוחקת אותו החוצה: כל מי שפגש אותה לזמן קצר יודע - התדר של מרים הוא של חיוניות. גם בשיחת טלפון סתמית איתה בוקע מהמכשיר מאור פנים. ועל כן היא מעוטרת. ללמד אותנו את תדר החיים.
בתחילה הסתייגתי מהענקת פרס לשכול. חשבתי שמי שברק פגע בביתה פעמיים ראויה לתהודה דרך הדלקת משואה, נניח, לא בפרס שנועד לתגמל מסלול חיים עיקש ומתוכנן. אבל התבוננתי בה שוב. תפיסת העולם שמונחלת למי שבא בקרבתה - ורבים באים בקרבתה כשהיא מתנדבת ומתרוצצת, והפכה לכותל השכולים הטריים - היא פלא. תפיסת עולם שאומרת, גם אם רע, ראו טוב. גם אם מתים, ראו חיים.
ניקוב צמיג? כמו רצח
לפני תשע שנים, פחות משבוע לפני ליל הסדר, נשחט ילד בלונדיני טהור עיניים במהלומות גרזן בפתח ביתו ביישוב בת עין. בעיתונים, אני זוכרת את עיניי הנפערות בתדהמה, הדיווח על הרצח היה "חשש מפעולות נקם בבת עין בעקבות פיגוע". נזכרתי באכזריות הזאת כשהשבוע דיווחו במהדורות החדשות ברדיו, באותה נימה ובאותו אורך, על הירצחו של עדיאל קולמן בירושלים, ומייד אחר כך על תגובות יהודים לרצח שכללו השחתת מכוניות. יהודי נרצח בירושלים, וניקוב צמיגים מתחרה במותו.
אם היה יהודי מתנפל על מוסלמי תמים ומנקז ממנו את נשמתו בסכין ארוכה, אחיו לאומה היו יוצאים בתהלוכות המונים, לשחוט לנו בחזרה. זה לא קורה אצלנו. האם אפשר להחזיר לפרופורציות את היחס המזועזע מכתובות גרפיטי? לא יפה להשחית, אבל זה לא קרוב ליחס התקשורתי שצריך לקבל הרצח עצמו. ומרים פרץ היא דמות העם הזה, לא תרסיס צבע ב־11.90 שקלים.
שוחחתי על מרים עם מישהו משמאל. בשלב מסוים בשיחה הוא העיר שהיא "משיחית". כלל אצבע: השימוש במשיחיות להטיותיה אומר שנגמרו להם הטענות. חמור לבן מבהיל כמו להקת זאבים. מה זה משיחיות? זה לחכות לפנסיה. אני עובדת קשה ונאחזת בתקווה שיום אחד לא אצטרך לקום לעבודה, הכסף ינזול לי לחשבון, ואקרא ספר על שפת הים. אנחנו מחכים למשיח כמו לפנסיה. זמן שקט, נטול טרדות. וכמו ההפרשות לפנסיה, אנחנו מפרישים מעשים, כאלה שמקדמים את העולם למקום מתוקן.
אני מניחה שמרים פרץ מחכה למשיח. גם כדי שיהיה פה טוב, וגם כדי לפגוש את אהוביה בתחיית המתים. בינתיים היא עושה כל כך הרבה למען תחיית החיים. הפרס ראוי לאישה שהיא השראה (לא פרס לבניה המתים, פרס לה, החיה!). הטוענים נגדו מעידים רק על עצמם. הם מתים בחייהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
