בניגוד ל"מכה מקדימה" - הנוגעת לתקיפת האויב שעות או ימים לפני תקיפתו שלו, ומהווה פרקטיקה חוקית ושכיחה יחסית ביחסים שבין מדינות - 'מלחמת מנע' הנוגעת לתקיפת אויב בתנאים נוכחיים עדיפים, מחשש שבעוד מספר שנים הוא יתחזק ואז עלול לתקוף בתנאים עדיפים לו, היא פרקטיקה שאינה חוקית ונדירה. עם זאת, יש תנאים שבהם ההיגיון של מלחמת מנע - "עדיף עכשיו מאשר אחר־כך" נתפש כנכון. האם תנאים חריגים כאלה מתקיימים בהקשר הישראלי־איראני הנוכחי?
סדאם חוסיין הרגיז את ארה"ב לפני שהיה לו נשק גרעיני וזכה לטיפול שיניים והוצאה להורג. מועמר קדאפי ויתר על פיתוח נשק גרעיני וגם הוא איננו עוד. צפון־קוריאה השיגה בעורמה נשק גרעיני, ונראה שהמשטר שלה זכה לחסינות מפני ניסיונות חיצוניים להפילו בכוח. הלקח לאירן ברור. ואכן, למרות הסכם הגרעין, נראה שבאירן, ממשיכים לפתח במלוא הקיטור טילים בליסטיים וראשי קרב גרעיניים מותאמים, תוך המשך הניסיונות לשנות בכוח את פני המזה"ת. מעשיה של איראן והלקחים מהתגרענותה של צפון קוריאה, מכוונים למציאות שבה התעצמותה הגרעינית של איראן היא שאלה של מתי ולא האם. כיצד אפוא יכול להיראות עתיד כזה?
שני מנגנונים מתחרים מוצעים בספרות המחקרית, ויכולים לתת רמז לעתיד כזה. הראשון הוא "שלום גרעיני" והשני "פרדוקס של יציבות ואי יציבות". אם המנגנון הראשון, שנדמה שהוביל את ארה"ב וברה"מ ליציבות ולשלום ארוך, יתקיים גם במזה"ת, נוכל לצפות להתנהגות זהירה הן של ישראל והן של איראן. החשש ממלחמה גרעינית בתנאים אלו הוא כה חזק, עד שהצדדים פוחדים מכל מופע אלימות שעלול להוביל לתהליכי הסלמה קונבנציונליים שיסתכמו בגלישה למלחמה גרעינית.
לעומת זאת, אם המנגנון השני, שנדמה שהוביל את בריה"מ וסין ב־1969, ואת הודו ופקיסטן ב־1999 לחילופי מהלומות קונבנציונליות, הוא שיתקיים במזה"ת, נוכל לצפות להגבר העימותים הקונבנציונליים בין הצדדים. זהו פרדוקס הנובע מחוסנה הייחודי של היציבות האסטרטגית בעידן הגרעין, שבו שני הצדדים מבינים שהפגיעוּת המתמשכת של תושבי הערים הגדולות מבטיחה, שאף צד לא ייזום מלחמה גרעינית. ואם כך, הדרך למלחמה קונבנציונלית מוגבלת - פתוחה.
בהיגיון כזה, ישראל לא תתקוף מטרות אסטרטגיות באיראן, ואיראן לא תתקוף בישראל. אבל החיזבאללה יוכל לשגר אלפי טילים על ישראל במספר שעלול להכריע את יעילותן של מערכות ההגנה. ישראל כמובן תתקוף את חיזבאללה בלבנון ובסוריה, אך מקבל ההחלטות - שאותו יש לשכנע להכיר בהפסדו ולהפסיק את לחימתו - יישב בטהרן המוגנת.
האם החברה הישראלית, המערבית - יש שיאמרו, המפונקת - תוכל לעמוד במטחי טילים קונבנציונליים על עריה הגדולות, שבהם מספר הנפגעים האזרחיים עלול להיות גבוה, תוך שבועיים־שלושה של שיגורי טילים מלבנון וסוריה? הרי תסריט כזה יוכל לחזור על עצמו כל מספר שנים. אמנם גם בעבר היו מלחמות תדירות, אך הנפגעים היו בעיקר חיילים, לא אזרחים, ולא במספרים כאלה.
אם כל הכתוב לעיל נתפש סביר, הרי שההיגיון החריג של "עדיף עכשיו מאשר אחר כך", מוצא בדיוק את התנאים הנדרשים לקיומו, דהיינו אימוצו כלגיטימי ופעולה למימושו. מדינאי כקיסינג'ר בוודאי היה קושר בין מהלך כזה, לבין מהלך אזורי משלים שיוביל לסיום הסכסוך הישראלי־ערבי, בעזרת תמרון הצדדים ואולי אף כפייה, של הסדר ארוך טווח בסכסוך הישראלי־פלשתיני.
נראה שעם המינויים האחרונים בארה"ב, מייק פומפאו כמזכיר המדינה, וג'ון בולטון כיועץ לביטחון לאומי של הנשיא דונלד טראמפ, הבשילו התנאים שבהם, למרות כל העלויות הצפויות ושאינן צפויות, עולה ומתחזק ההיגיון המסוכן - אך בעל הסיכוי להוביל לשינוי, של עדיף עכשיו מאשר אחר כך.
ד"ר אריאל כבירי הוא חוקר ומרצה ליחסים בינ"ל, האקדמית גליל מערבי
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו