אנחנו החקלאים פה בעוטף עזה חסרי אונים, כואב לי הלב לראות שדה שרוף אחרי שאנחנו זורעים יומם ולילה. מי שלא חקלאי עשוי לא להבין, אבל כשזורעים חיטה יש תקופה שחייבים לסיים לפני תחילת הגשמים אז אנחנו עובדים באינטנסיביות ולא אכפת לנו לעבוד בלילה בגבול אף על פי שמאוד מסוכן.
אנחנו משקיעים הרבה מאמץ וכסף לדשן את האדמה ולהשקות את החיטה ואז מגיעים למצב שרואים שהכל שרוף, אני רואה את השיבולים שרופות על הקרקע והלב שלי נשרף.
אני לא יכול להחזיק כל יום טרקטור בחלקות ולחכות שהעפיפונים יהיו באוויר, כדי שינחתו ואז נתחיל בכיבוי השריפות, אני לא עובד בכיבוי אש, אני חקלאי.
ההרגשה היא באמת נוראית ואין לי פתרונות קסם, החלקה שלי נשרפה והצבא עומד שם ולא עושה כלום. מה הם יכולים לעשות? עד שהם הביאו כבאית החלקה נשרפה.
אם להם אין פתרונות מה אנחנו החקלאים אמורים לעשות? האש התפשטה גם לגידול החוחובה ששתלנו לפני 5 שנים ולוקח וחיכינו זמן רב עד שיניב פרי, ועכשיו נשרפו לי הרבה צמחים ואין מילים לתאר את התחושות הקשות, הכל בוער. כמה דברים עוד נצטרך לספוג? זה לא נגמר.
סבלנו ממנהרות והבנו שיש פתרון, זה הפיח בנו אופטימיות אבל בכל פעם זה משהו אחר שצץ לו: מנהרות, מטענים, צלפים ועכשיו הם עברו לעפיפונים. אין מנוס מלהגיד את האמת, הפלשתינים לא רוצים אותנו במדינה הזאת ולא מכירים בקיום שלנו. אותם זה לא מעניין שהם מקריבים אנשים, אותנו האנשים שלהם מעניינים.
הכותב הוא חקלאי המתגורר זה 30 שנים בנחל עוז
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו