מדורת ההבלים של תאגיד השידור

השבוע זכיתי לראות בטלוויזיה ידיעות שכתבתי בעמודי הכלכלה בעיתון זה, כשהמצלמה עוברת עליהן בליווי מוזיקה דרמטית, משל דובר בפשעים נגד האנושות. 

הכתבת יפעת גליק, מ"תאגיד השידור הציבורי", כעסה על כך שהימין הכלכלי הקים מערך עמותות המקדמות את עמדותיו הכלכליות – בדיוק כפי שעושה השמאל הכלכלי "חברתי". העובדה שהימין לא נסמך על ממשלות זרות, כפי שעושים ארגוני השמאל הסוציאליסטי, לא הוסברה לצופה, כמובן. ההפך, היה ניסיון ליצור סימטריה בין הארגונים. כמו כן, הושמטה העובדה שחלק מהעמותות בכתבה, שהוצגו כניזונות מנדבנים אמריקנים, אינן מקבלות ולו אגורה מתרומות מחו"ל.

מיותר לציין שלא ביקשו ממני או מעורכי העיתון כל תגובה או בקשה לראיון בכתבה. לו ביקשו, היינו מסבירים להם שכמו בכל עיתון, אנחנו עושים את מרב המאמצים להביא את האמת לקורא. 

במקום זאת, הובא "מומחה ניטרלי", המשורר אליעז כהן, שהתלונן על כך שהימין וארגוניו אימצו את הניאו־ליברליזם והליברטריאניזם. כדאי להסביר למומחה או לכתבת שקרן תקווה, המממנת את ארגוני הימין שהוזכרו, היא שמרנית ולא ליברטריאנית. מה זה משנה. חלקים בתקשורת הישראלית אינם מסוגלים, או לא רוצים להבין, שלימין יש תפיסת עולם כוללת, יותר קוהרנטית מבליל ההבלים שנשמע על המסך. 

בייחוד לאחר הכתבה, חשוב להבהיר: כשחברת כנסת כמו שרן השכל גאה בכך שזכתה ב"מדד החירות", זה לא משום שאיזה "טייקון" תרם למדד - המדד לא מקבל אפילו אגורה מתרומות מחו"ל! - אלא משום שהיא יישמה את מדיניותה ואת השקפת עולמה. 

מדיניות הימין הקפיטליסטי היא לא להרעיב תינוקות או להילחם בחלשים, כפי שנרמז בכתבה. הקפיטליזם הביא לעולם את העושר והרווחה הגדולים ביותר לאנושות מאז ומעולם. לעומת זאת, רעיונות השמאל הסוציאליסטי גרמו לעוני, לדלות ולשליטה ממשלתית על כל תזוזה של האזרח; עיינו ערך צפון קוריאה, קובה או ונצואלה.

מובן שאי אפשר להתעלם מהפיל שבחדר. תקציב "התאגיד" עומד על כ־750 מיליון שקלים ב־2018. כל הכסף הזה, ללא יוצא מן הכלל, מגיע מכספי המסים שלנו. כן, אזרחי ישראל מממנים כתבות המכפישות את תפיסת עולמם ומרמזות שהם תומכים בעמדות מסוימות רק כי מישהו מחו"ל דוחף להם אותן. באופן כללי, עמדות שדרני התאגיד הן עמוק בשמאל הכלכלי. אז עם תקציב כה עצום, העובדה שנעשתה כתבה באורך 11 דקות, רצופה בכל כך הרבה אי דיוקים, גובלת ברשלנות ובזלזול בכספי ציבור.

תארו לכם, 750 מיליוני השקלים הללו היו יכולים ללכת לתקציב הבריאות או לתקציב הרווחה, או אפילו, קשה לדמיין, הכסף הזה היה פשוט נשאר בכיס שלנו, במקום להילקח על ידי המדינה למימון טלוויזיה להמונים. היינו יכולים להחליט בעצמנו על מה להוציאו. רדיקלי, לא?

חירות האדם והאזרח במדינת ישראל נרמסת על ידי עצם הרעיון של שידור ציבורי. האזרח לא נשאל אם הוא מעוניין לממן את השידור, אם הוא מרוצה מהשידור, ואף אחד כמובן לא שואל אותו אם הוא מרוצה ממה שהוא רואה על המסך. קובעים עבורו מה ישודר, וגם מתיימרים להבין בשבילו מהי סדרה איכותית ומה לא. נתוני המדרוג של ערוץ 1, אגב, אינם מראים על התלהבות יתרה של הציבור. אבל מי אנחנו שנתלונן על טלוויזיה "חברתית"? 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו