לרחף, בלי לעוף

1. כששמחים, הדם עתיר נפח ואוורירי כאילו יש בו מדללים. הוא זורם בקלות, הלב נקי, ולא צריך לאכול כי מלאים באוויר. השבוע הסתדרו לי כמה עניינים וקיפצתי מהשופינג לאוטו בעליזות בלונית. בדיוק קניתי שמלה, מה שהוסיף לתחושת הריחוף. הייתי קלה, מבעבעת, התאים בגוף אמרו שירה. ואז פחד חצה לי את הראש לרוחב. ידעתי שאם שמח לי - תכף יקרה משהו. תותים לא באים בחינם. הגעתי לאוטו, ועל השמשה היה דו"ח של 250 שקלים, כי מרוב היבריס חניתי כששני גלגלים על כחול ושני גלגלים על אדום. 250 שקלים שעונים על הציפייה המרוקו־פולנית שאם טוב, בטח יקרה משהו. החברות אמרו ששווה לשלם לקארמה 250 שקלים בשביל מה שהסתדר באותו יום. רק למה צריך לשלם. 

כשהכל טוב, ונבואות נחמה מתגשמות לנגד העיניים, מתגנב אל הלב הפחד. תכף יקרה משהו. מפגן אהבה לישראל מכל הגלובוס? אנחנו לא באמת זכאים לו.

אנחנו מפחדים מפני טוב מוחלט. אם תפרוץ פתאום הגאולה שלנו, והדבר שאליו אנחנו מייחלים יופיע - זוגיות, משרת חלומות, ילד, כסף - מה ישאיר אותנו ערים וחיים? הציפייה משאירה אותנו דרוכים. אם הכל יסתדר סופית, המשמעות תהיה מות התשוקה, הגעגוע, הכמיהה. אנשים מתפללים שיצליחו לשרוד את הרעש. זו לא חוכמה. כשנופלת עליך תקרה, ורצפה נבקעת, אין ברירה אלא לשרוד. אתה תילחם כדי לחיות ותילחם לצאת מבין ההריסות. התפילה היא שנצליח לשרוד את השקט. לא פשוט לשרוד ימים טובים. 

ופתאום אני מבינה את המילה "נחת": להתמוגג מהטוב ולנוח. לשהות בתוך ישועה ולנוח. לא לפחד, לא לזוז משם, להתבונן, להגיד תודה, מגיע לי. מגיע לנו.

 

2. ב־14 במאי 1948 הסתיים המנדט הבריטי בארץ ישראל. ב־14 במאי 2018 נחנכה שגרירות ארה"ב בירושלים. בתגובות לשידור הטקס בדף הפייסבוק של השגרירות החדשה ריצדו לבבות מרחבי הגלובוס. עשרות אלפי גולשים כתבו בכל השפות שהם אוהבים את ישראל. "כל צופייך נשאו קול, יחדיו ירננו, כי עין בעין יראו בשוב השם ציון". מגניב כל העניין הזה של גאולה. צפון קוריאה מפורקת מתוכנית הגרעין. איראן חוטפת סיכול וחיסול. אנחנו מניפים אצבע צרדה והטילים שלהם נעצרים באוויר. ואז גואטמלה מפתיעה. רצף של שמחות גורם לנו לחפש את הדו"ח על השמשה. אין דו"ח, אז אנחנו מאשימים את עצמנו בהתאבדות הלמינגים על גבול עזה. 

 

3. ונטע. נטע שהעלתה את ירושלים על ראש שמחת אירופה. טויס אר אס? חתיכת אס זה היה. אישה אחת שמרקידה את העולם, וכל העם שלה עם דמעות תודה בעיניים על שלא שכחה את ימינה והזכירה את ג'רוסלם כשהוגש לה גביע הזכייה. 

אין בית בישראל שההורים לא דיברו בו עם הילדים - או הילדים עם ההורים - על הנטע הזאת ומה שעשתה לנו. המסר הפלסטיקי ש"אפשר להיות יפה בכל צורה" הוא מטופש ומתעסק באופן חצוף בצורה של מוזיקאית מוכשרת. גם המסר שמי ששונה - מצליח, הוא שקר. היא לא ניצחה בגלל שהיא שונה. היא ניצחה כי היא מוכשרת. מי ששונה לא מצליח. גם לא מי שדומה. מי שמצליח הוא מי שטוב במה שהוא עושה. 

קלישאת סינדרלה שהכל אפשרי תייצר דור של מתוסכלות. צריך להיות עדינים עם הפנטזיה ופשוט לעודד מצוינות. 

 

איור: בת אל בן חורין

 

4. אמא אחת אמיצה הניחה את הלב שלה על המסילות של הרשת החברתית. "הבן שלי מנודה, מוחרם, מוחרם קשות", פתחה רינה בן שבת את הפוסט שתיאר מסכת חברתית בלתי אפשרית שעובר זה שנתיים בנה בן ה־10. היה אפשר להבין שמדובר ביישוב קטן, מה שמקשה הימנעות של הילד מהאכזריות: לאן שהוא לא הולך, היא שם. 

בתוך העצב הזה הזדהרה פעולתו של רב היישוב, הרב רא"ם הכהן, שבשבת שעברה נעמד על הדוכן בבית הכנסת, ובמקום לדרוש בפרשת השבוע, הודיע שלא יעלה יותר לתורה ולא יספור ספירת העומר בציבור עד שירוככו לבבות הילדים האחרים, כי דבר מאלה אינו שווה אם לילד אחד קוראים ברחוב "קוף". כאלה רבנים דרושים לנו.

 

5. יומיים אחרי שריחפנו מאושר בגלל הזכייה בתחרות שירה, נעצרו כאן אנשים בגלל ששרו. יהודים שביקרו בהר הבית ביום שחרור ירושלים שרו "אדיר הוא, הוא יבנה ביתו בקרוב". הוואקף קבע שליהודים אסור לשיר בהר הבית והם נעצרו. הם לא עברו על שום חוק. גם המילים מתונות. שום פגיעה ברגשות האחר לא אמורה להיוולד מטקסט כזה. הביצוע לא היה אירוויזיוני, אבל גם לא שונה מ"עם ישראל חי" שנצעק בכיכר רבין בחגיגה של נטע. 

מי שמגיב באלימות לשירה עלול להתלקח גם ממלמול תפילה חרישי. אנחנו עוד עלולים חלילה לחזות בטענה שהנעת שפתיים ללא קול היא עילה למהומות. או לצפות בנוהל, שנמשך 51 שנה, שלפיו ליהודים אסור להתפלל במקום הכי קדוש להם, כי זה ירגיז זולתים. 

 

6. על גבול עזה חיילים בני 20, זהירים בחיי אדם, שופכים זיעה במאמץ אדיר למנוע שפך דם מול הרצים אל מותם. צבא ההגנה לישראל, שהקים בית חולים שדה לטיפול בפצועים סורים מעבר לגבול, הוא צבא ההגנה לישראל שעשה מאמץ הרואי שלא לירות כדור מיותר, להגן על הגבול במינימום אבידות. אאמין להודעת דובר צה"ל ולא ל־150 דיווחים בעיתונות העולמית שטענו ההפך. 

בימים אלו ראוי לתלות בכניסה לכל האולפנים שתי רשימות, מתוך מודעות וישרות אינטלקטואלית. הראשונה היא שמות היישובים הישראליים שעל גדרותיהם מתנהלת מלחמה ואל בתיהם צועדים שוחרי המוות. 

הנה: עמיעוז, פרי גן, צוחר, מבקיעים, חוות שקמים, מגן, חולית, אבשלום, מפלסים, נחל עוז, יד מרדכי, שדה דוד, זיקים, גברעם, אור הנר, זוהר, איבים, שדרות, גבים, יכיני, תקומה, בארי, רעים, עין הבשור, אוהד, שדה ניצן, זמרת, תלמי יוסף, כרם שלום, יבול, עלומים, ניר יצחק, תקומה, ניר עוז, שדי אברהם, ישע, ארז, שלומית, ניר עם, שובה, שוקדה, יתד, תושיה, נירים, כיסופים, ברור חיל, תלמים, נתיב העשרה, כפר מימון, סופה, כפר עזה, סעד, כרמיה, דורות, תלמי אליהו, מבטחים, דקל, עין השלושה. 

הרשימה השנייה היא של היישובים החרבים, השכפ"ץ הציוני של הדרום שממנו נסנו: אלי סיני, בדולח, בני עצמון, גדיד, גן אור, גני טל, דוגית, כפר דרום, כפר ים, כרם עצמונה, מורג, נווה דקלים, ניסנית, נצר חזני, נצרים, פאת שדה, קטיף, רפיח ים, שירת הים, שליו, תל קטיפא. שיהיה לכם, נגד העיניים. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו