רינו צרור כועס: "את הדרך שבה שרת התרבות רגב שוחטת את הספרות העברית, למדתי להכיר. את התשוקה והאופן שבו השרה רגב מתַעֶלת את השוק לידי הדואופול, הרשתות והטייקונים - מבלי שאף אחד מחברי הקואליציה יוציא הגה מהפה - אני מתקשה להבין; אבל הדברים ברורים: רגב מוסרת לדואופול את המו"לות בישראל".
צרור לא רואה בעצמו שדרן רגיל; הוא "שדרן־פוליטיקאי" בגל"צ. כשהוא מעלה את שרת התרבות לשעבר, לימור לבנת, הם מדברים על חוק הספרים שחוקקו "ביחד". כפוליטיקאי, הוא זועם על החוק שביטלו "לו", מסית בדרמטיות נגד מירי רגב ("שוחטת"!), ומתעלם מנזקי שחוק הספרים ומחווֹת הדעת של גורמי המקצוע.
הממונה על ההגבלים - שדואופולים הם מקצועו - כתב: "יש להביא לביטולו של חוק הספרים, שהביא לעליית מחירים ולהפחתת כמות הספרים הנמכרת בישראל. בדיקת הרשות העלתה, כי מטרות מרכזיות אותן התכוון להשיג החוק, לא הושגו".
גם הועדה המקצועית שרגב מינתה, גילתה נתונים מדאיגים, אם כי לא מפתיעים. לאחר כניסת החוק לתוקף ירדו מספר ספרי הביכורים ב־21%. החוק גרם להוצאות לחשוש מנטילת סיכונים עם סופרים חדשים, ולהעדיף סופרים ותיקים ומוכרים. הנפגעים העיקריים מהחוק היו צרכני הספרים: המחיר הממוצע של הספרים החדשים עלה משמעותית, רכישות הספרים פחתו ונוצרו חסמים בפני אוכלוסיות חלשות, שכבר לא יכלו לרכוש 4 ספרים במאה. מסקנות הוועדה: "התוצאות והמגמות שנוצרו בעקבות כניסת החוק העיקרי לתוקף מעלות, כי החוק כשל בהשגת מטרותיו, וכי לגבי חלק מהנושאים הוא אף השיג תוצאות הפוכות מהמטרות המוצהרות שלו".
את כל אלה צרור לא הזכיר. תחת זאת השתמש במילת הקסם "טייקונים", לרמוז שרגב פועלת נגד הציבור, כשהמציאות הפוכה לחלוטין! זה השידור הציבורי המחויב לשקיפות והגינות?
ספרים או שידור ציבורי - מדובר באותו עיקרון. שידור ציבורי "הוגן" מבחינת צרור ודומיו, משקף את דעתם הסובייקטיבית, כשם ש"תרבות" היא מה שצרור חושב שעלינו לצרוך. חוק הספרים הפטרוני ניסה להגן על ההוצאות הוותיקות, אך הן כשלו במבחן השוק, שהוא בעצם מבחנו של הציבור.
שוק הספרים המודפסים משתנה. האינטרנט, הטלוויזיה הרב־ערוצית והספרים הדיגיטליים מהווים תחרות על זמנו הפנוי של הצרכן, ומספקים לו תחליפים זולים בהרבה. בשוק כזה על ההוצאות להתייעל, להיות רזות, זריזות וממוקדות בבחירת הספרים החדשים שיודפסו, כי הסוד הוא בתפוצה. ספר שיופץ ב־5,000 עותקים יהיה רווחי גם במחיר נמוך. ספר שלא יזכה לתפוצה רחבה, עלול להיות הפסדי גם במחיר מלא.
כדי שהספר יופץ באלפי עותקים עליו לקלוע לטעם הציבור, וזה בלתי נסבל מבחינת האליטות הישנות; הן מתעקשות לקבוע עבורנו את הטעם. כפי שכתבה לי רחלי אידלמן, הבעלים של הוצאת שוקן: "כל מו״ל שיודע את מקצועו, ממוקד היום בבחירת הספרים מבחינה מסחרית יותר מאי פעם בעבר, אבל יש לכך מחיר תרבותי עצום שאתה מתעלם ממנו”. המחיר התרבותי הוא, שהציבור יקרא את הספרים שהוא אוהב.
בראיון עם צרור סיפרה לבנת, שנכנסה לצומת ספרים שבבעלות כנרת־זמורה־ביתן ומודן, ולא מצאה בתצוגה ספרים של ידיעות אחרונות. כדאי להזכיר לה, ש"ידיעות" מחזיקים בחלק מסטימצקי, הרשת המתחרה. האם היא מצפה למצוא בקסטרו בגדים של פוקס? אולי נחייב בחוק שטח מדף שקסטרו צריכה להקצות למתחרות?
עכשיו כשסרה גזרת חוק הספרים, ונוכל לחזור ולרכוש תרבות במחיר שווה לכל נפש, הוצאות הספרים יצטרכו להסתגל למציאות החדשה. סביר מאוד שחלקן לא יצליח ויפשוט רגל, אבל אם ללמוד משוק הקמעונאות, זה לא סוף העולם. קלאב מרקט ומגה פשטו רגל, ובמקומן קיבלנו את רמי לוי, יינות ביתן, ויקטורי וחצי חינם. התחרות חוגגת לטובת הצרכן, גם בתחום התרבות. קצנו בפטרונות הממסד הישן.
