פונדק הרוחות

בבקרים בלי ילדים אני מתעוררת עם דפיקות לב מואצות ותחושת חרדה. הם עילת רוב קיומי. דרך כל אחד מהם אני חווה תמצית מהעצמיות שלי בגרסה משודרגת: חזרה לאחור בזמן ואפשרות לתיקון. 

ההריונות והלידות היו האירועים העוצמתיים ביותר שחוויתי, רעידת אדמה פנימית. הילדים מחייבים אותי להיות אדם טוב יותר, לצידם ומאחורי גבם. הם מטפטפים על ראשי רגשות שלולא היו לי ילדים הייתי רואה בהם קלישאות: גאווה, אושר, דאגה, נחת. אם מי מהקוראים מהרהר בגירושים: חשבו על פרידה מילדיכם למשך מחצית שבוע, מחצית מהחגים. סיוט. 

כל אדם זכאי להיות הורה. זה כל כך יסודי, שמוזר שצריך לומר זאת. כל אדם ראוי, רשאי, הולם, זכאי, חייב, להיות הורה. לא משנה מה מצבו הפיזי או המנטלי, נטייתו המינית, מצבו הכלכלי, האופן שבו גדל, אמונותיו, דעותיו, תחביביו המשונים, מומיו, אופיו.

מוריי לתקשורת לימדוני שסיפור שאתה לא יכול לספר במשפט אחד, לא יתפוס. המחאה הלהט"בית, שמציפה כמה דברים חשובים לתיקון, בחרה בכך ש"מונעים מהם להיות הורים". זה משפט אחד, זה תפס, וזה שקר.

גברים חובבי גברים הם אבות מצוינים ויהיו אבות מצוינים. אף אחד לא חושב למנוע מהם להיות הורים. החוק, במתכונתו היום, מונע מהם להיות אבות בתנאים שהם דורשים. 

גבר שרוצה ילד יכול לחבוק אחד בעוד תשעה חודשים מהיום. הוא צריך לחבור לצורך כך לאישה (לא לרחם) ולהוליד איתה ילד. 

כך עושים גברים גאים בכל העולם, למעט שלוש מדינות שבהן מותרת פונדקאות בעבור גברים. מחאת הלהט"ב מבקשת לעקוף את ההכרח הביולוגי להסתייע באישה לצורך ההולדה, לפצל את התפקיד בין שתי נשים שונות - אחת שתתרום ביצית ואחת שתארח עובר בפונדק רחמה - ולקבל מוצר נילוד בלי לראות שום אם בסביבה. 

לאירוח אדם חי בתוך הגוף למשך תשעה חודשים יש השלכות פסיכולוגיות ופיזיולוגיות דרמטיות, שגברים לא יבינו. ועוד לא דיברנו על ההיבטים המוסריים. לא צריך להרחיק עד חוות ההרבעה המושמצות במזרח, אבל אסור להסתנוור מהפונדקאיות המשכילות והחזקות כלכלית שקיבלו השבוע במה באמצעי התקשורת. 

בדו"ח של מרכז המידע והמחקר של הכנסת מ־2012 נמצאו הנתונים הבאים לגבי פונדקאיות ישראליות: 70% מהאימהות הפונדקאיות היו בעלות השכלה תיכונית בלבד, 17% מהן לא סיימו עשר שנות לימוד ורק 7% היו בעלות השכלה אקדמית. כרבע מהפונדקאיות היו מובטלות בזמן שפנו לפונדקאות, ובקרב המועסקות - הרוב הועסקו בתחום השירותים ובשכר מינימום. 

פונדקאות נועדה לנשים שרחמן אינו יכול לשאת את עוברן. לא לגברים שמעוניינים להשתמש ברחם של נשים. לא לגברים רווקים וסטרייטים. לא לגברים הומואים, בזוגיות או שלא. גם לא לנשים שבוחרות שלא ללדת מטעמי קריירה או יופי. אפילו לא לנשים שההריונות עוברים עליהן בקושי רב ותוך סיכון רפואי. בגלל ההשלכות האתיות והרגשיות, פונדקאות היא הליך קצה שמסייע כשיש בעיה רפואית שאין איך לפתור אלא דרך רחם מושאל. 

 

איור: בת אל בן חורין

 

השוואה מקוממת

ההשוואה בין אישה שניסתה להרות במשך שנים ולא הצליחה, לבין גבר שיכול להפרות אבל רוצה לקבל את הילד בלי להכיר את אמו - מקוממת. הפונדקאות תמיד היתה בעיה קשה, שרק מצוקה של נשים שעשו הכל כדי להרות ולא הצליחו, הצדיקה. אבל כשלא שמים גבול בין הכרח לבין בחירה, אולי לא תהיה ברירה אלא לבטל את מוסד הפונדקאות באופן גורף. 

השבוע החולף חייב אותך להחליט איפה אתה, בחושך או באור. אפס מורכבות. אפס דיון. כל טענה שראויה לדיון נדחקה באגרסיביות בטיעון כמו "את חושבת שלהומואים אין זכות קיום". כשהרב הראשי לירושלים הוקלט אומר בשיחה סגורה שלדעתו ילד זקוק לאמא ואבא, שלי יחימוביץ' הגדירה אותו כ"הומופוב המתועב ביותר". 

כששמענו השבוע על זוגות גייז שנסעו לקצה העולם כדי להתברך בתינוק, אי אפשר היה שלא להתרגש. אנשים מוכנים לעבור גיהינום בשביל לחבוק ילד. אז זהו, שהגיהינום של זוג הטרוסקסואלי לא מצטלם טוב, אבל נורא לא פחות: לא רק שהם עוברים יחד טיפולים, זריקות, הפריות, החזרות, הפלות, ומשקיעים בכך שנים ארוכות, גוף מותש וממון רב - גם כשהם מקבלים אישור להיעזר בפונדקאית (אישור שניתן במשורה, בוועדה שדורשת הוכחות ומסמכים אינספור), הם לא מוצאים.

מוזר, אחרי שבועיים של שידורים חיים עם עדויות של פונדקאיות שעשו זאת מטעמים אלטרואיסטיים, היה נדמה שכל אישה בריאה עומדת בתור כדי לזכות במצווה. אז לא. החיפוש אחר פונדקאית חוקית בישראל אורך בין חצי שנה לשלוש שנים. זוג חברים טובים שלי עברו את הוועדה אחרי שלאישה הוציאו את הרחם בהליך חירום. הם מכרו את הבית כדי לממן פונדקאות, ואחר כך, במשך שנתיים, חיפשו אישה שתסכים. שנתיים. 

המצב כל כך חמור, שבוועדה נותנים בשנים האחרונות אישורים לפונדקאיות נשואות, בניגוד לחוק, בתנאי שההורים המיועדים מוכיחים כי עשו מאמצים סבירים לאתר אם פונדקאית שאינה נשואה אולם לא הצליחו לאתר כזאת. 

יש כמה מאות זוגות שממתינים בישראל לאישה שתתרום את רחמה. הקהילה הגאה מבקשת עשרות אלפי רחמים מהלכים. מהיכן יימצאו כאלה? האם נתחיל לייבא עובדות זרות לישראל כאינקובטור אנושי? האם נראה בתל אביב חוות הריוניות, בתנאים נוחים ומזגן אמנם, של נשים ממדינות עניות שיגיעו לכאן כדי לגדל עוברים לגברים? זה לא סיפורה של שפחה, אבל גם לא סיפורה של משפחה. נדרשת ראייה מורכבת.

 

עצוב וצבעוני גם יחד

תזמון המחאה דווקא לתשעה באב היה מופת של אטימות דורסנית. מצליחים לדמיין מחאה כלשהי ביום הזיכרון לשואה ולגבורה? עבור אדם דתי או בעל תודעה היסטורית לאומית, זו בדיוק ההשוואה. תשעה באב חילק אותנו: עשרות אלפים בכיכר הצבעונית מול עשרות אלפים בכותל בשחור־לבן עצוב. השאר נשארו בבית ונאלצו לבחור לאן הולך הלב שלהם: אל המתאבלים על האסונות ההיסטוריים בעבר או עם המפגינים למען עתיד ורוד. 

ואולי אנחנו לא חייבים לבחור קבוצה. איש המדיה הדיגיטלית רוני ארזי מצא קפיצה בחיפוש בגוגל אחר המילים "סעודה מפסקת" ו"כניסת הצום". מתי היתה הקפיצה? בעיצומה של השבת, מהצהריים ועד צאתה: אלפי מחללי שבת שהתעניינו בצום. אני רואה בשכונה שלי נשים שבאות בליל שבת למקווה ברכבן. ולפני הרבה שנים פגשתי אישה שאמרה לי תוך כדי שיחה שהיא אוכלת בשר מבעל חיים מסוים, לא כשר, אבל מכשירה אותו קודם. אני לא מתעניינת בטעות שלה - אני מתעניינת בשביל שהולכים עליו ישראלים ויהודים, הלוך ושוב, בלי קופסה. רוצים לחיות פה ביחד, רוצים שיהיה טוב להומואים, והיה להם תשעה באב עצוב וצבעוני גם יחד. √

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו