"הדמיון המודרני... של המערב ושל ציונים רבים מתקשה להשיג במלואו את המושג 'מלחמת קודש', 'ג'יהאד'. ...מלחמת יום כיפור כוונה אל מהותה הרוחנית של ישראל... פתיחת המלחמה בשעה הקדושה ביותר של השנה היהודית... היה בה משום אתגר... לכל המהלך ההיסטורי של העם היהודי... כבר לא היה אפשר להתעלם מן הממד היהודי של המאבק...".
דבריו אלו של הראל פיש בספרו "ציונות של ציון" מקבלים חיזוק מהמסמך, שחשף ארכיון המדינה בערב יום כיפור. במסמך הופיעה ההודעה על פתיחת המלחמה "בשבת 6.10.73 לפנות ערב", שקיבל ראש המוסד צבי זמיר מהסוכן המצרי אשרף מראוון "המלאך", שב־2007 מצא מותו בלונדון בנסיבות עלומות. התימוכין נמצאים במילים "לדברי המקור נבחר תאריך זה כיוון שהוא 'חג' אצלנו, ולמרות צום הרמדאן".
דבריו של פיש עשויים להסביר את ריטואל ההלקאה העצמית בכל שנה סביב "מחדל" המלחמה. בעוד במצרים מוצגת המלחמה כניצחון, ואף הוקם "מוזיאון הניצחון", בישראל עוסקים כמעט רק בהפתעת המלחמה ובמחיר הכבד שגבתה.
אליעזר שביד כתב, ב"כיוונים חדשים": "חלק גדול מן הציבור היהודי... בייחוד הצעירים שנזרקו למלחמה ונפגעו ממנה פגיעות גופניות ונפשיות עמוקות, איבד את אמונו בצדקת הציונות. המלחמה פקחה את עיניהם לראות את העוול שהציונות גרמה לערבים... שהציונות אינה פותרת את בעיות הקיום של העם היהודי אלא מחמירה אותן".
ייתכן שאם המנדט שניתן לוועדת אגרנט היה לחקור את המלחמה מתחילתה ועד סיומה, ולא רק עד 8 באוקטובר, היא היתה נצרבת בזיכרון הלאומי כמות שהיא: ניצחון מזהיר בקנה מידה עולמי.
כדי להמחיש את גודל ההישג הצבאי שבהדיפת שני צבאות בו בזמן בשתי חזיתות, יש לעיין במהלכי בריה"מ במלחמת העולם השנייה, שאף היא הופתעה במבצע ברברוסה. עד שלא הובהר להם חד־משמעית, על ידי המרגל זורגה, שהיפנים אינם מתכננים לתקוף אותם, לא העבירו הרוסים כוחות מהחזית המזרחית אל החזית המערבית לאזור מוסקבה. כשהועברו לבסוף הכוחות לחזית מוסקבה, מנע הדבר את נפילת הבירה הרוסית.
לעומת הרוסים, החלטתו של הרמטכ"ל דדו בראשית המלחמה על הפניית אוגדת המילואים של מוסא פלד לרמת הגולן, ולא לסיני, הכריעה שם את המערכה. וזו רק דוגמה למהלכים הרואיים שבוצעו במלחמה.
זמיר ציין במברק שנחשף, כי "לאחר החצייה ייעשה מאמץ לתפיסת שטח בעומק של כ־10 ק"מ". המצרים העריכו שלא יוכלו להשמיד את ישראל צבאית, אך היו זקוקים לניצחון. אפשר לומר שסאדאת למד היטב את אמרתו של קלאוזביץ': "המלחמה אינה אלא המשך המדיניות באמצעים אחרים". זאת לנוכח משבר האליטות בישראל והנזק שהן גורמות בשקיעתן, בעטייה של אותה המלחמה.
לגורמים הנלחמים כיום בהתיישבות, בערכי המשפחה ובצביונה היהודי של ישראל יש מכנה משותף: נפגעי יום כיפור. זה "הדור האבוד", כשם ספרו של אמנון לורד על המלחמה. נמנים עימם אנשי תקשורת בכירים ומעצבי דעת קהל בעבר, שחוו על בשרם ובנפשם את המלחמה, וכן פוליטיקאים בכירים, שהמיטו על המדינה את הסכם אוסלו ואת האינתיפאדה השנייה. מלחמתם, המתאפיינת גם בהזיות על "הדתה" ובדמוניזציה של רבנים בציונות הדתית, היא למרבה האירוניה המשך הג'יהאד באמצעים אחרים.
יהודה שלם הוא דוקטורנט באוניברסיטת אריאל ועמית מחקר במכון אריאל לביטחון ולתקשורת
