ד"ר עֹפר דרורי
חוקר גבורה
עוסק בחקר הגבורה בצה"ל ובשאר כוחות הביטחון. ייסד את אתר הגבורה, המביא מידע על כלל העיטורים והצל"שים שהוענקו מקום המדינה ועד היום. מחבר הספר "גיבורי תש"ח האלמונים"
ד"ר עֹפר דרורי, מתי בעצם נדבקת בחיידק הצל"שים והעיטורים?
"נושא הצבא עניין אותי כבר מילדות. בסלון שלנו היו שני עותקים ישנים של העיתון 'במחנה'. באחד מהם היתה כתבה גדולה על נתן אלבז, שבשנות ה־50 התנדב במשימה שגרתית לפרק רימונים כדי שלא יתפוצצו. כשאחד המנגנונים השתחרר הוא יצא מהאוהל, הבין שהוא מוקף חיילים - והצמיד את הרימון לחזהו. הוא איבד את חייו, אבל איש לא נפגע מלבדו. העיתון השני כלל כתבה על יהודה קן־דרור, גיבור מבצע קדש, שבקרב המיתלה נהג בג'יפ ומשך אליו את אש החיילים המצרים שהסתתרו, וכך אותרו עמדותיהם. הוא נפצע באורח אנוש ונפטר לאחר כחודשיים. קריאת הכתבות הללו עוררה בי עניין רב.
"בחלוף השנים הנושא המשיך לסקרן אותי. שיתפתי את ילדיי בתחום העניין שלי, והחלטתי שאם אני כבר אוסף מידע שמעניין אותי - אנסה לשתף אותו עם אנשים נוספים. כך הגעתי לייסוד אתר הגבורה. עד להקמתו לא היה רישום מלא ומסודר של בעלי הצל"שים והעיטורים".
מעניין להבין - צל"ש, בבסיסו, הוא דבר שמעיד בהכרח על הצלחה מבצעית, או דווקא על כשל מהותי שמעיד על קרב שהסתבך?
"בניגוד למבקרים למיניהם, אני חושב באופן חד־משמעי שצל"ש הוא הוקרה אישית של הצבא והמדינה על מעשה גבורה. האם מתוך אלפי מעשי גבורה אין טעויות בקרב? ודאי שיש, אבל מהיכרות מעמיקה של התחום לרוב מדובר במעשה הרואי, ואין כאן ניסיון לכסות על כשלים. אגב, יש מדינות רבות שמעניקות פרס כספי על קבלת עיטור כזה או אחר. בצה"ל הקפידו לא לעשות זאת, ואני חושב שיש בכך היגיון רב. כשהצבא משבח לוחמים על תפקודם בקרב, הוא מציב סטנדרט לחיילים נוספים. יש פה גם אקט חינוכי - מהי ההתנהגות המצופה מהם, ואיזו התנהגות נחשבת מעל למצופה".
עד כמה דק הוא הגבול בין עיטור גבורה וצל"ש לבין הערה פיקודית, למשל?
"הגבול דק מאוד, כי כל פעולה שזכתה לעיטור טמנה בחובה סיכון רב, ואפשרות לכך שדברים ישתבשו. יש כאן עוד עניין שרלוונטי למפקדים רבים: אם על כל טעות מבצעית לוחמים יחששו שיושלכו לבית סוהר או יעמדו מול בית משפט - איך יצמח פה דור חדש של מפקדים? יש טעויות שזועקות לשמיים, אבל יש גם אירועים שלאחריהם מפקדים צריכים לדעת שהצבא עומד מאחוריהם, ושאפשרות התיקון קיימת. ככלל, החברה שלנו חזקה מאוד בביקורת, ומתקשה בהרעפת מילים טובות. לפעמים עוז רוח ניצת דווקא בנסיבות מורכבות, ולא בשגרה מבצעית".
מצאת גם עיטורים וצל"שים שהתקבלו ללא הסתבכות בשטח?
"בשנות ה־60 סיירת מטכ"ל ביצעה סדרת פעולות, שברובה כללה הטמנת מכשירי האזנה והחלפת סוללות עבורם. בזמנו מדובר היה בפעולה מאוד חדשנית וייחודית, שכללה חצייה של הגבול ופעולה מורכבת תוך סיכון משמעותי. מה שבעיניי לא נעשה בשיקול דעת מלא היה ההחלטה הגורפת להעניק צל"ש לכל מי שחצו אז את הגבול, בלי קשר לתפקידם ולתפקודם בכוח".
מה ההסבר לכך? הרי מאז דברים השתנו.
"אני סבור שזה קשור לכך שסיירת מטכ"ל היתה אז בחיתוליה. אברהם ארנן, מייסד היחידה ומפקדה הראשון, נשען בהקמתה על יחידות מיוחדות מחו"ל ודחף להגברת יוקרתה של היחידה, למשל, באמצעות קבלת עיטורים וצל"שים על מבצעים מהסוג שציינתי. כיום כנראה זה לא היה עובר. התופעה הזו נפסקה, לפי מה שפורסם, משום שחיילים בתוך היחידה כבר סברו שזה לא לעניין. היו ליחידה עשרות צל"שים באותה התקופה, דבר שהוביל לביקורת מסוימת של טייסים שטענו, ובצדק - גם אנחנו חוצים את הגבול במבצעים חשובים. בסופו של דבר, כאמור, בסיירת הבינו שהצל"שים האלה לא משרתים אותם, ואף להפך".
להפריד פוליטיקה וצבא
כיום מערכת הנהלים לקבלת צל"שים ועיטורים היא ברורה ומסודרת יותר?
"אמנם היא ברורה יותר, כי גם הצבא התקדם עם השנים, ועדיין - קשה להכריע, למשל, מה ההבדל בין עיטור הגבורה לעיטור העוז. עיטור הגבורה, הגבוה ביותר בצה"ל, ניתן על 'מעשה גבורה עילאית שנעשה בעת לחימה מול פני האויב תוך חירוף נפש'; ואילו עיטור העוז, השני בחשיבותו, ניתן על 'מעשה גבורה שנעשה במילוי תפקיד קרבי תוך חירוף נפש'. ברור שהמילה 'עילאית' ניתנת לפרשנות על ידי החברים בוועדה".
יש כאן מקום להטיות אנושיות שעלולות להוריד את ההסתברות לקבלת עיטורים מסוימים. למשל, עיטור הגבורה לא ניתן בישראל מאז 1973, עת קיבלו אותו אביגדור קהלני ולוחמים נוספים.
"ויש לי על כך ביקורת. במשך 50 שנים נעשו בצה"ל לא מעט מעשי גבורה שראויים לעיטור הגבוה ביותר, אבל מאז 1973, כפי שאמרת, לא ניתן פה עיטור הגבורה. מערכת הביטחון חוששת שגיבוריה לא יעמדו בסף הגבורה מהעבר, וזה חייב להשתנות, בטח אחרי 7 באוקטובר. לומר שבמשך 50 שנים לא היה אף מקרה מתאים לעיטור גבורה - נשמע לי לא הגיוני ולא סביר. אני מעריך שאחרי 7 באוקטובר נראה לא מעט מעשי גבורה ייחודיים שראויים לעיטור הגבורה, וזה בהחלט יסייע אם החסימה העצמית שהצבא והמשטרה מטילים על עצמם תבוטל.
"אני חושב, למשל, על המקרה של ענר שפירא ז"ל, שעזר להציל את חייהם של אנשים רבים בטבח בנובה כשזרק החוצה רימונים שהושלכו למיגונית שבה הם הסתתרו. הוא נדרש להתמודד במקביל עם כמה רימונים, להרגיע את האחרים, לגונן עליהם ולשמור על עצמו. אם זו לא גבורה - אני לא יודע מה כן. ועדיין, תהיה ועדה שתצטרך להחליט".
אולי בכל זאת יש מקום למחשבה על שינויים בכל הקשור לנוהלי קבלת העיטורים?
"בכל הקשור לחוק, לדעתי אין צורך לשנות. כן חשוב להימנע מההבנה הבלתי מדוברת הזאת שעיטור הגבורה הוא מחוץ לתחום".
איך תשפיע חלוקה של יותר צל"שים ועיטורים על האתוס הלאומי שלנו?
"הכל זה עניין של מינון. ודאי שאלפי צל"שים ייצרו זילות. מנגד, גם הגבלה מספרית אינה ראויה. ואומר יותר מכך: בבוקר 7 באוקטובר הייתי בבית כנסת, ולמחרת כבר שמעתי אנשים שאמרו 'זה כמו יום כיפור'. אמנם בשני המקרים המודיעין כשל, אבל 7 באוקטובר דומה יותר לתש"ח. מדוע? כי ב־7 באוקטובר חמאס כבש יישובים ישראליים. כששמעתי את הדברים הייתי בטוח שזו טעות, משום שמאז תש"ח לא נכבש פה יישוב ישראלי. וזה עוד לפני הזוועות ששמענו, על טבח המוני, אונס והתעללות בגופות. לא היו כדברים האלה במלחמות ישראל, וכל ועדה שתבחן את עניין קבלת האותות צריכה להתחשב בכך - כלומר לבדוק את השמות והמקרים ולהחליט, בלי הגבלה מספרית".
הזכרת את תש"ח, מלחמה שחקרת בדוקטורט שלך.
"בימים אלה פרסמתי את עבודת הדוקטורט כספר שנושא את השם 'גיבורי תש"ח האלמונים'. חקרתי את מלחמת העצמאות בהיבט הגבורה, ונדהמתי לגלות שבסיום המלחמה קיבלו עיטורים רק 12 גיבורים, אך ועדה מיוחדת בצה"ל אישרה מלכתחילה 1,200 גיבורים".
וואו. מתוך 1,200 שאושרו רק 12 קיבלו אותות. איך אתה מסביר את זה?
"זה באמת מדהים. מתברר שהרשימה של 1,200 העיטורים הועברה לדוד בן־גוריון, שהחליט לפסול כמעט את כולה. תחילה הוועדה ניסתה להתפשר על 60 עיטורים ברמה העליונה, בן־גוריון הוריד אותה ל־30, ובסופו של דבר נותרנו עם 12. משפחות כבר ידעו שיקיריהן יקבלו צל"ש, וזה בוטל ברגע האחרון".
מה היה ההסבר של בן־גוריון?
"זה העניין שדיברנו עליו: היה לו חשוב שעיטור יינתן על ניצחון בקרב, והוא חשש מזילות. הוא סבר שעיטור של גיבור אחד הוא יוקרתי יותר מ־100 גיבורים. בסופו של דבר מלחמת העצמאות נמשכה שנה וחצי, ובאופן יחסי למלחמות ישראל הקצרות שהגיעו מאוחר יותר - 1,200 עיטורים זה לחלוטין פרופורציונלי למשך המלחמה. אם היינו ממשיכים לפי הפרופורציה של בן־גוריון, היינו מסיימים את מלחמת יום כיפור עם חמישה צל"שים, ולא 580 כפי שניתנו בפועל, ואת ששת הימים עם שני צל"שים, ולא 260 כפי שניתנו. כיום לא היה עולה בדעתו של מנהיג לפסול צל"שים ועיטורים שאושרו על ידי ועדה צבאית, וכאמור, אני חושב שנראה הרבה מאוד מהם לאחר המלחמה. אולי מאות".
אולי מנהיג לא יפסול עיטורים למיניהם, אבל נראה שכן קיימת השפעה פוליטית בכל נושא הגבורה. רק לפני כמה חודשים, לאחר שלברק חירם נרשמה הערה פיקודית, דני דנון התבטא ואמר שזה הזמן לחלק צל"שים למפקדים שלנו.
"אני בעד להפריד בין הפוליטיקה לצבא באופן חד־משמעי, לטובת שני הצדדים. בכלל, אני חושב שבמלחמה הזאת התחדד הפער בין הצמרת השלטונית לצמרת הצבאית. זה כמו להסתכל על אנשים שבחרו נתיבי חיים שונים לחלוטין. בצבא אני מזהה אנשים חדורי אמונה וערכים, שנכונים לסיכון חייהם לטובת המדינה. ומנגד, אנחנו שומעים את הדיונים בכנסת, את הדברים שנאמרים שם - זו לא אותה ליגה בכלל. הייתי שמח שהצמרת השלטונית תלמד קצת מהתכונות ומהערכים הצבאיים, וזה כלל לא קשור לימין ושמאל".
כיבוש, הסתערות וחילוץ
בוא נדבר על עוד עניין מהותי: מה קורה במקרים שבהם חייל לא קיבל ממפקדו המלצה לעיטור?
"הבעיה המרכזית בצה"ל היא שהוא גזר על עצמו לא לבחון מעשי גבורה מהעבר שהתגלו לאחר שנים. זה התחיל מהנחיה של מוטה גור לאחר מלחמת יום כיפור, ונמשך עד עכשיו בצורה לא סבירה, שגורמת עוול כבד לחיילים שביצעו מעשי גבורה אבל לא היה מי שימליץ עליהם - כי המפקד נהרג, לדוגמה. ראינו דוגמאות לכך במלחמת יום כיפור. לאורך השנים, המון חיילים שעשו מעשי גבורה והיו סבורים שמגיעה להם הכרה על כך הסתובבו מתוסכלים, וממשיכים להסתובב כך".
ייתכן שזה יהיה המצב גם במלחמה הנוכחית.
"וניסיתי למנוע זאת. קראתי לצבא להוציא קול קורא למפקדים מדרגת מ"פ ומעלה כדי שיתחילו לכתוב טיוטות של המלצות. אם הם מזהים מעשה יוצא דופן - שיתעדו אותו כמעט באופן מיידי, במידת האפשר. לצערי, הצבא שלנו מתקשה לדון במקרי עבר רחוקים. בצבא ארה"ב דנים גם במקרים שכלל לא הומלצו לוועדת העיטורים. עורכים בדיקה, אוספים עדויות, ואם מוצאים שיש דברים בגו - מעניקים עיטור. אני חושב שמצופה שנבצע תיקון דומה גם אצלנו.
"זה לגיטימי שהמידע לא הגיע לידי הצבא בזמן אמת משלל סיבות, אבל את התיקון חשוב שיתאפשר לעשות גם מאוחר יותר. אם יעניקו צל"ש באיחור של 60 שנים - מה הנזק? רק נרוויח עוד סיפור למורשת הקרב שיתרום לאתוס הצבאי שלנו. זה נכון גם לעוול שנגרם לגיבורי תש"ח, שאותו אני מנסה לתקן בספרי. עדיין לא מאוחר".
אתה מתאר את הביקורת הקיימת כלפי העיטורים שלא ניתנו, ואני מניח שגם סביב העיטורים שניתנים דה־פקטו קיימת לא מעט מחלוקת.
"בסיומן של מלחמות רבות קיימות ביקורות וביקורות נגדיות. יש שיגידו שלוחמים מסוימים זכאים לעיטור אך לא זכו לו, ואחרים שיאמרו כי אחרים זכו לעיטור שלא בצדק. לרוב הרוחות שוככות עם הזמן. למשל, איתן פונד קיבל את עיטור המופת לאחר שנכנס למנהרה וניסה לאתר את גופתו של הדר גולדין במבצע צוק איתן. היו מי שטענו שגם לוחמים נוספים שנכנסו עם פונד למנהרה היו זכאים לעיטור המופת - אך בצבא הדגישו כי יש חשיבות ליוזמה, לחתירה למגע ולכך שפונד נכנס למנהרה ראשון, ולכן הלוחמים האחרים זכו לצל"שים ולא לעיטור".
בהקשר רחב יותר - באילו צל"שים ועיטורים מאופיינות מלחמות שונות? איזו אבולוציה ראינו בסיפורים שמאחורי הצל"שים?
"במלחמת ששת הימים וביום כיפור המוטיב המרכזי סביב העיטורים והצל"שים היה הסתערות ולחימה, השגת יעדים. בלבנון השנייה המינון נטה יותר לכיוון של חילוצים תחת אש. אגב, גם בצבא הבריטי, בשנים מוקדמות יותר, המודל המוביל תחת ערך הגבורה היה כיבוש והסתערות, וככל שהשנים עברו, למשל במלחמת העולם השנייה, ערך החילוץ הפך לבולט יותר".
איך מסבירים את זה?
"אני מאמין שזה קשור לאופי החברה ולנורמות שלה, וכמובן לאופי המלחמה. בששת הימים יזמנו והסתערנו, בכיפור הופתענו אבל השבנו מכה אחת אפיים. למלחמת לבנון השנייה, עם לחימה בשטח אויב, היה אופי שונה, שככל הנראה הצריך יותר חילוצים".
מה נראה בסיום המלחמה הנוכחית?
"זו שאלה טובה. אני חושב שהעיטורים שיינתנו על רקע היומיים הראשונים למלחמה יתקבלו סביב חילוצים, בשילוב עם הסתערויות. ייתכן שהמשך המלחמה ברצועה יאופיין יותר בהסתערויות, נכון לכתיבת שורות אלה כמובן. אני גם מאמין שיהיו מי שיקבלו את עיטור הגבורה, כאמור, ושככלל נראה יותר עיטורים וצל"שים ביחס למלחמות אחרות. יהיה בכך תיקון לאומי חשוב".
להצעות ולתגובות: Ranp@israelhayom.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו