האם צרפת בדרך למהפכה פיסקלית? לא את ראש המלך תובעים המפגינים - לפחות בהתחלה - אלא את מערכת המיסוי. הוא עלה מלמטה, גל ההפגנות, מהרשתות החברתיות ומהרחובות; שום ארגון עובדים או מפלגה לא היו שותפים ליוזמה. לפי הסקרים, שום דמות פוליטית גם לא מרוויחה מההפגנות, אפילו לא יריביו של מקרון, מימין ומשמאל.
קשה למצוא הגדרה מייצגת למשתתפי המחאה, ובשלב זה כבר רוכבים עליה "טרמפיסטים" מרובים מדי. אבל חוקרים בצרפת הצליחו לצייר פרופיל טיפוסי של "האפודים הצהובים": בבסיסם, הם משתייכים למעמד העובדים העניים, ורבים מתומכיהם הם בני מעמד הביניים החוששים שהם, או ילדיהם, יצטרפו בקרוב לשכבה חברתית זו. הם תובעים את שיפור והרחבת השירותים החברתיים, והפחתה בנטל המסים. זו לא בהכרח סתירה: הם קוראים להכביד את הנטל על ה"חזקים", ובעיקר על החברות הגדולות במשק.
אין זה גל מחאה סביב הגירה או לאומיות, עד כמה שאפשר לנתק סוגיות אלה מבעיות כלכליות־חברתיות. זו זעקה עממית על רמת החיים ופערים חברתיים. אם תרצו, זהו מאבק על שוויון בנטל, גרסת צרפת 2018. אפילו ראשת קרן המטבע הבינלאומית (IMF) כריסטין לגארד, שאינה מזוהה במיוחד עם שמאל כלכלי, קראה לאליטות בעולם המערבי לתת את הדעת על ממדי אי השוויון בארצותיהן. אזהרותיה מתבררות כנכונות, לפחות ברמת התודעה החברתית: אמנם ברמת המאקרו אין קטסטרופה, אבל ברמת המיקרו השתררה תחושה של אכזבה, ובאזורי הספר אף ייאוש ממש.
הסוגיה אינה חדשה, אז מדוע דווקא עכשיו פרצה המחאה? כשזכה מקרון בבחירות, הסבירו רבים שהוא "הרוויח" ממשבר האמון העמוק והמבני בממסד הפוליטי, שהביא לירידה בהשתתפות בבחירות ובשקיעת המבנה המפלגתי הדו־גושי. אף אחת משתי המפלגות הגדולות - הימין והסוציאליסטים - לא הצליחה להעפיל לסיבוב השני בבחירות ולהציג מועמד מטעמן.
למעשה, מקור צרותיו הנוכחיות של מקרון נעוץ בתוצאות הסיבוב הראשון: כוחן של המפלגות הקיצוניות והפופוליסטיות התחזק, והמערכת התפצלה לארבעה זרמים שקולים פחות או יותר בכוחם - שמאל רדיקלי, ימין, ימין קיצוני והמרכז של מקרון - שאף לא אחד מהם נהנה מתמיכה דומיננטית. נזכיר שמקרון העפיל לסיבוב השני לאחר שזכה ב־24 אחוזים בלבד מקולות הבוחרים. כך יוצא שאף על פי שזכה בסיבוב השני, הוא לא נהנה מתמיכה ציבורית מספיק משמעותית, ורבים מרגישים שאינם מיוצגים בשלטון. זה אמנם המשחק הפוליטי, אבל בעבר לכל הפחות נהנו רוב הנשיאים מתמיכת מחנה דומיננטי מובהק. הפער התפיסתי הוא עצום: מעבר לאי הבהירות האידיאולוגי, נוצר חוסר ודאות פוליטי. התוצאה היא שמקרון אמנם הרוויח מהמשבר הפוליטי כשזכה בנשיאות, אך כעת הוא משלם את מחירו אולי יותר מכל קודמיו.
מסיבה זו, גם אם אין כרגע "מרוויח" גדול מהמחאה, ואפילו שהיא גולשת לאלימות מסוימת, התמיכה הציבורית במחאה היא סוחפת. הצרפתים גם אינם ממהרים לבטל את ההפגנות בגלל עלוקות אנטישמיות או שאר גידולי פרא. הם ממשיכים לתמוך במחאה, מכיוון שהם יודעים שרבים מהמפגינים הם אזרחים מן השורה, המייצגים את "צרפת השורשית", הפריפריאלית: פועלי הערים התעשייתיות, עובדי עיירות השדה, והמוני הצרפתים הפזורים מחוץ לפריז ולמוקדי המהומות המתוקשרים בשאנז אליזה.
דוד קלזבסקי הוא עיתונאי ודוקטורנט באוניברסיטת תל אביב
