צהריים חיוורים משתרעים על שיכוני העיר השטוחה. רגע לפני שהאוטובוסים הנכבדים מגיעים, תולי השלטים של תנועת "אחי ישראלי" פושטים על השכונה, מאפרים את צהוב האבק בצבעי הפוליטיקה הישראלית, כחול ולבן.
חרדי צעיר חולף כמהסס בשולי רחוב צה"ל. צעיף אופנתי כרוך סביב צווארו הדק, הוא מדבר אל הנייד בקול חורפי ורך ונעצר מול השלט הכחול, מתבונן ואז בי - מי אלו? מניד את מגבעתו.
"אחי ישראלי" מכיר?
לא, מה זה - בנט החדש?
לא, זאת התנועה של הרבנית עדינה בר שלום.
השם מקפיץ אותו, ללא שום גינוני טקס הוא ממלמל "שומו שמיים" ואץ לדרכו בחרדת שעטנז. קל לשפוט אותו לחומרת פחדנים, אך בפשטות רחובותיה הפתוחים, אופקים היא עיר מורכבת להפליא עם חוקים משלה. כאן העין הקהילתית פקוחה ומפקחת. אישה חרדית שתיתפס ליד ההגה תוּקע מהחברה וילדיה ייפלטו מכל המסגרות החינוכיות. מה שבבית שמש היה כבר מייצר סקופ זעף הגון, כאן הוא שגרה שבשתיקה, חוקי הארץ מעבר לעיני התקשורת.
אנשי "אחי ישראלי" יורדים אל רחובות אופקים בהתלהבות נמרצת, לחיצות ידיים וכאפות עם פעילים מקומיים. בין הבאים אני שמח לגלות הרבה פנים מוכרות של עשייה חברתית מהמרחב הדרומי. הימצאותם מבהירה לי שאנשי "אחי ישראלי" רואים את עצמם כחבורה מחויבת שרצה למרחקים ארוכים.
במרכז החוסן הם פוגשים את בת המקום, יהלומה זכות. מהר מאוד מתבהר באיזה יהלום זכתה העיר אופקים. עם נתוני פתיחה אחרים, סביר להניח שהיתה כבר מנכ"לית משרד ממשלתי או ראש חוג באוניברסיטה, אבל מי שרק בגיל 50 השלימה בגרות, ותוך כדי גידול חמישה ילדים מחזיקה כיום בתואר שני, נואשה לחכות "שמישהו יבוא ויציל אותנו", והפכה למרכז של עשייה חברתית למען החברה האזרחית.
רגע השינוי בחייה התחולל בתוך צינור בטון. מסביב הסירנות ייללו, טילים נפלו על אופקים, יהלומה ומשפחתה ישבו וחיכו, וחיכו, וחיכו. עד שהבינה - שום עובדים סוציאליים, אנשי סיוע או גמדים מושיעים - לא יבואו. במקום למשוך כתפיים, החליטה באותו ערב להקים כיתות כוננות, חיפשה את הטלפון ובלי להסס התקשרה ואמרה: "שלום, אני יהלומה מאופקים, אתם יכולים להכשיר אותנו?" וזו היתה רק ההתחלה.
ביחס לפוליטיקאים, הנוכחים בחדר מגלים סבלנות מופלגת. מקשיבים מבלי להשחיל מילה על עצמם. "היו אצלנו אבי גבאי, ויאיר לפיד, אמרתי להם עם כל הכבוד, אני שמחה שיש עניין בפריפריה אבל אל תבואו לאופקים לפני הבחירות לקרוא לנו כעדר - בואו למלא שורות". אחרי שהיא מספרת כיצד רתמה את סיירת מטכ"ל ומכון ויצמן לעשייה חברתית באופקים, אני תוהה איך אף מפלגה לא הציעה לה עדיין מקום ברשימה.
הרבנית עדינה בר שלום // צילום: דויד פרץ
משה אוחיון, איש התנועה מאופקים, עובר מעשייתה המופלאה של יהלומה אל השלב הבא: "הגיע הזמן שהחברה האזרחית תשתלט על הפוליטיקה, ולא הפוליטיקה על החברה האזרחית".
יהלומה חותמת בסיפור חייה, שאט־אט נשמע לי כמניפסט פריפריה מדויק בכאבו:
"אנשי עיירות הפיתוח צייתנים וחונכו בהסללה חינוכית, תעסוקתית ותודעתית. ההורים שלי הגיעו משכילים לארץ עם תודעה ציונית, ובחרו לגור באופקים כחקלאים שכירים ובעבודות ציבוריות בשכר מינימום. המדינה נבנתה על כתפינו. איננו בכיינים, אנחנו מדברים מתוך תחושת אחריות ומחפשים שיח בגובה העיניים. משמעות ואחריות משותפת לצמיחה מדינית ולסולידריות".
אסף לפידות, טייס לשעבר, נפעם מדבריה: "אנחנו עכשיו נוסעים מקריית שמונה עד אילת, אנחנו מחפשים את כל היהלומות של הארץ, את אומרת דברים נורא חכמים על הישראליות".
יהלומה נרגשת: "אנחנו אנשים מאוד חזקים, אנחנו בוחרים לחיות פה מתוך אהבה למקום. ולא הכל שחור!"
הרבנית עדינה בר שלום מניעה את ראשה מצד אל צד - "העולם לא יכול להיות שחור", היא אומרת.
גם אם הייתם יודעים, לא הייתם מנחשים שהאישה העדינה עם כיסוי הראש השחור היא מנהיגת התנועה. כשהיא נכנסת לחדר, שום עוזר אינו מכרכר סביבה, היא מכינה לה ולאחרים כוס תה ומתיישבת בצד. יותר מאוחר יתריס כנגדה אחד מאנשי אופקים: "למה לך פוליטיקה? את מסודרת כבר". ללא היסוס הרבנית משיבה - "אני כאן בשביל שלך יהיה טוב".
המסע הישראלי נודד לארוחת צהריים בפלאפל העירוני. הרבנית עומדת בתור, הנערים החרדים שלפניה ממלאים את הפיתות עד להתפקע, הטחינה נוזלת על חליפתו של אחד מהם. אני תוהה אם היו מתנהגים אחרת לו היו יודעים שכלת פרס ישראל, מדליקת המשואה ובתו הבכורה של מר"ן עובדיה יוסף, עומדת מאחוריהם בתור. בין נטילת ידיים וברכת המזון, אני גונב איתה ראיון הכי ישראלי. "נראה שאתם תנועה של אנשים טובים באמת", אני מתחיל, "ואתה שואל למה אין לנו סכינים בין השיניים?" מחייכת הרבנית בהבנה, "כי יש מספיק פוליטיקאים עם סכינים בין השיניים, וזה בסדר. אנחנו באנו להראות שיש גם אחרים".
עם מוטו שאומר ש"החיבור הוא כל הסיפור", אני תוהה איפה החיבור קורם עור וגידים. "מה זאת אומרת?" הרבנית נרעשת, "אני הסכמתי לדבר שהוא מזעזע בעיניי, להתיר תחבורה ציבורית בשבת! ברמה האישית, אני לא מבינה למה צריך חנויות פתוחות בשבת, תקנה ביום חול. אבל זה שאני לא מבינה את זה, לא אומר שאני צריכה לשלול את זה". וזו כבר אמירה יוצאת דופן.
התסכול בכל חיבור בין דתיים וחילונים הוא מובנה - החילוניות תמיד תוותר יותר. אולם היכולת של הרבנית ללכת רחוק כל כך עם עצם ההבנה והכלת מורכבות שכזו, מבהירה מדוע יש לה מבקרים רבים בעולמות שמהם היא מגיעה, וכמה היא באמת מנהיגה ישראלית מדגם חדש. זו משמעות החיבור שאליו היא ואנשי "אחי ישראלי" מייחלים. חיבור של ויתורים, חיבור של חסרים, חיבור של קשיים, חיבור של סיפורים מנוגדים, כדי ליצור תיקון של אמת לשברי הישראליות המפוצלת.
קל להתבונן במסע הזה בריחוק ציני ולתהות על סיכוייהם לצלוח את אחוז החסימה. הרבנית מחייכת, "חכה, רק התחלנו את המסע", היא אומרת באותה אמונה שלמה, שהעולם לא יכול להיות שחור כולו. האוטובוסים מתרחקים אל עבר היעד הבא. "תצביע עבורם?" אני שואל אחד מבאי הפלאפל - "לא נראה לי, הם בסדר, אבל, אתה יודע - אנשים טובים מדי". כל הדרך הביתה, תשובתו מהדהדת בראשי כפטיש מלח. כיצד התהפכו היוצרות עד ש"אנשים טובים" הפך לברכת בלעם המקללת, תירוץ מדוע לא לבחור בדרך הטובה בעולם שכולו שחור, כמעט.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו