כל גדודי המומחים, הפרשנים, החרטומים והפרתמים, הפכו כדרכם בקודש לקיביצרים - נותני העצות המציצים מאחורי גבם של שחקני שחמט ומלהגים ללא הפסק.
בזמנו, לפני 30 שנה לפחות, יצא לי כמה פעמים לבקר במועדוני השחמט של ירושלים. חדרים שכותליהם ספוגים עשן סיגריות זולות, כוסות תה חיוורות וכוסות של קוניאק מדיצנאל, שזכה לשמו מחברת כרמל מזרחי בשל הצורך לספק אליבי רפואי לקהל הלקוחות המוסלמי. זאת למרות, שאם להודות על האמת, הקוניאק היה מדיצנאלי כמו בערך נוזל לפתיחת סתימות שנשתה לצורך טיפול באולקוס.
מעל הלוחות המשובצים ישבו רק גברים וליהגו בשלל שפות. שניים אפילו דיברו אספרנטו. גתה אמר ששחמט הוא אבן הבוחן של האינטלקטואל, אבל אני כמעט התאבדתי משעמום בזמן שהמתנתי למהלך. מדברים על שחמט כספורט, אבל שחמטאים לא רצים, לא מזיעים, ואם הם מתנשפים במהלך משחק - הם נשמעים כמו סוטה בטלפון.
הקיביצרים, נותני העצות, היו עומדים מעל ויורקים עצות לשחקן שכולו נתון במאמץ חשיבה עילאי. אם העצה הצליחה, הקיביצר היה מניד בראשו בצניעות מעושה ומבהיר לכל החדר את גדולתו. אולם אם כשלה העצה, זה לא עניינו, שהרי לא הוא זה שמשחק.
זהו ערכן האמיתי של עצות העיתונאים. תשאלו את מפלגת העבודה שהצליחה להתרסק לגודל של דוגמית־מפלגה.
מקצוענים בנו את הטיטאניק וחובבן את תיבת נוח, אז הרשו לי להציג לכם את הגיבורים האמיתיים של הניצחון הגדול של הליכוד: הבוטים של נתניהו.
יואל מנור, אחד מכוכבי תחקיר הבוטים הנבזי של "ידיעות אחרונות", צייץ בטוויטר בליל הבחירות: "הלילה נקבע, הרשתות החברתיות ניצחו את התקשורת הישנה - המלכה מתה, יחי הליצנים החדשים - פרועים ישירים ובלתי ניתנים לשליטה!!!". איילת מיטש צייצה: "המנצחים הבלתי מעורערים של הבחירות הם למעשה פייסבוק וטוויטר, מה שמוכיח שיש מקרים שבהם ההתמכרות מצילה חיים".
אורן חסקי, צייצן אחר, כתב: "לא מצטער לרגע. חודשים של ציוצים צמוד לטלפון. מלחמה על כל אזרח. ויכוחים דיונים למה נתניהו הטוב ביותר. שעות לא שעות לתוך הלילה. תודה לאשתי שסבלה אותי כל התקופה הזו".
יגאל מלכה צייץ: "אף אחד לא באמת מבין את גודל ההישג! אנחנו הבבונים הנבערים ניצחנו את הנאורים חתני פרס נובל ומאורות האנושות כולה. ניצחנו אותם כשאנחנו כאלו טיפשים, תחשבו מה היינו עושים להם אם היינו חכמים כמוהם".
ברשותכם, אני מבקש להפריך מיתוס. צייצני ומגיבי הימין לא באים משנאה, מהסתה או מפילוג. לועגים להם, בזים להם, מנאצים אותם וגם הם לעיתים לא טומנים ידם בצלחת, אבל בגדול, יש בהם אהבה ולכן היא מנצחת בכל פעם מחדש.
מת'יו מודין וארליס הווארד ב"מטאל ג'אקט", 1987
כל האנשים שמתנדבים, שמוכנים להקדיש מזמנם, ממרצם ומיכולתם כדי לצייץ, לכתוב פוסטים בפייסבוק, לחיות ימים שלמים על דיאטה בינארית של תווים, לנבור בהיסטוריה כדי להוכיח טענה, לא עושים זאת כי הם שונאים את השמאל, אלא כי הם אוהבים את נתניהו. הם מעריכים אותו. הם מבינים שהוא יכול לייצג את הרעיון שלהם. גם אם נתניהו אינו מושלם, הם נותנים בו אמון כי הם אוהבים אותו. זה הכוח שהביא לניצחון.
הטוויטר הפך במערכת הבחירות לאחורי הקלעים של הליין־אפ החדשותי. בחסותו התקבצה לה קבוצה של כמה מאות אנשים שמצאו לעצמם סוג של משפחה מורחבת. במשפחה הזו, מעבר לעיסוק הפוליטי, דואגים אחד לשני, שותפים בשמחה וביגון. תומכים אחד בשני בשעת משבר. אני לא מחרטט, זה אמיתי לגמרי.
אפשר ללמוד מהטוויטר ומהפייסבוק על קהילה ועל קישוריות. אלמלא הרשתות, לא היה מתגבש קו הגנה נגד התקשורת שמעולם לא קיבלה את תוצאות בחירות 2015.
גם בבחירות הללו, במיוחד בקטע האחרון, נעמדה התקשורת ברובה מאחורי כחול לבן וסייעה באופן פעיל לקמפיין שלה. מסיפור הבגידה בצוללות עבור בענייני המניות ולקינוח התחקיר על הבוטים.
אבל מכיוון שהרשתות הן כיכר העיר החדשה, המגמה נעצרה, או לפחות קיבלה קונטרה. הטוענים לרידוד השיח טועים. גם בטוויטר וגם בפייסבוק יש ניסיונות אמיתיים לקדם דיאלוג על מהות, לחפור ולהביא הוכחות. עמוס שוקן, למשל, הוא מו"ל שהבין את חשיבותן הדמוקרטית של הרשתות. הוא מתווכח כמעט מדי יום ויכוחים אידיאולוגיים עם מי שהעזתם לקרוא לו בוטים.
אלא שבעוד הימין מגיע עם טיעונים אידיאולוגיים, השמאל עוסק בשיח תחושות. כשפיד ימין מביא הוכחות לטענותיו מתקדימים היסטוריים, השמאל קורא לזה וואטאבאוטיזם.
אם יש דבר שהשמאל הישראלי זקוק לו עתה יותר מכל - זהו רעיון, אידיאולוגיה מעודכנת להתלכד סביבה. ולא, "רק לא ביבי" זו לא אידיאולוגיה.
הרשתות החזירו את הקשר הישיר, הבלתי אמצעי, בין נבחרי הציבור לאזרחים. ח"כים שהשכילו להבין זאת כבר מינפו את התובנות בפריימריז. אם התקשורת היא הרשות הרביעית, הרשתות הן הרשות החמישית, הן הכריחו אותה לעשות בדק בית, ולכן במידה מסוימת פוגעות בהשפעתה על ההגמוניה המחשבתית.
בזכות הרשת יש ביקורת ישירה ומיידית על העיתונאים. אלה אינם יכולים להסתתר עוד מאחורי דפים, כיוון שהמידע שיפריך אותם יופץ על אפם וחמתם, גם אם התקשורת המסורתית מנסה להסתירו.
אנשי הטוויטר והפייסבוק של הימין חשו בבטן והבינו בראש את חוסר הצדק כלפי נתניהו, ויצאו להגן על הבחירה הדמוקרטית שלהם. אני מעריץ אותם על כך. זו אזרחות אמיתית. התרומה שלהם היתה מכרעת לשינוי סדר היום התקשורתי. הם האנשים שהדהדו את כל המידע הנגדי. שישבו לילות כימים לעשות תחקירים עצמאיים ללא תשלום, שהתקשרו והסבירו תחומי ידע, שבינינו, מעולם לא חשבתי שעיתונאי יצטרך לשלוט בהם.
ההתגייסות שלהם היתה מתוך תחושת שליחות, והניצחון שלהם לא עומד לשנות את המצב הזה. לא יצליחו להשתיק יותר את מי שהושתק במשך 70 שנה. ומי שכופר בכך - הגיע זמנו לחשב מסלול מחדש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו