1. כל עניין פסח נועד לחנך אותנו לייעודנו כעם בעולם: ניתוץ פסילים, שחיטת פרות קדושות, מרידה כנגד סמכות אנושית. מי שחונך כל ימיו לא לקבל סמכות אנושית אלא רק לכוף ראשו כלפי אלוהיו, יידע להעז ולפרוץ מסגרות גם בתחומים אחרים, במדע, בפילוסופיה, בחברה ועוד.
הרעיון הזה - שלווה בהמון פעולות מעשיות, לא רק בפסח, ובלימוד וקריאה קבועים מגיל צעיר, במשך אלפי שנים - כל כך הצליח, עד שרבים מאיתנו מתיישבים לסדר הפסח ומייד שואלים "מה העבודה הזאת לכם?" או בשפת השיח העכשווית: מה ההדתה הזאת לכם?
דבר והיפוכו: מצד אחד אנחנו מקיימים מסורת עתיקה של ישיבה משפחתית בחבורות בליל פסח ועיסוק בזיכרון ההיסטורי של יציאתנו מבית העבדים ולידתנו כעם חופשי; ומצד שני אנחנו מרגישים זרות מסוימת ואפילו ניכור, כלפי הטקסטים העתיקים וחלק מהמנהגים. הטענה שלי היא שכך היה מאז ומתמיד אצלנו. רצוא ושוב. "אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ, וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח?" תהה משורר תהילים. ובכל זאת, פעמים רבות ברחנו מפניו, וכשחזרנו - נשאנו איתנו את עושר העמים התרבותי והרוחני שרכשנו בנדודינו, מצרפים אותו אלינו.
2. הכרזת העצמאות הקדומה שלנו נמצאת בעשרת הדיברות. הדיבר הראשון עוסק באמונה באותו אל שהתגלה בהיסטוריה של עַמֵּנו: "אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים", ומייד אחריו הדיבר השני: "לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה... לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם". האמונה באלוהי ישראל היתה כרוכה מאז ומתמיד בניפוץ פסילים אנושיים. ודוק: "לא תעשה לך" - לא סתם פסל, אלא פסל שנועד לך במיוחד. הפסל הזה פושט ומחליף צורה; לעיתים הוא פסל ממשי, ולעיתים רעיון, מוסכמה חברתית או רוחנית, ולמעשה כל כלא רוחני שבתוכו עלולה המחשבה החופשית שלנו להיסגר, כולל מוסד התקינות הפוליטית המבקש למַשְׁטֵר את השפה ואפילו את המחשבה שלנו. "לא תעשה לך פסל", עשוי להתפרש: לא תעשה את עצמך לפסל, אל תסגוד לעצמך, לרעיונותיך; היזהר מקיבעון רוחני ופסיכולוגי.
הדיבר הראשון מדבר על חשיבות המסורת ההיסטורית והאמונה באל, והשני מדבר על חשיבות ניפוצה של המסורת והאמונה באלים אחרים. צמד הדיברות מכיל אפוא בתוכו גם את אפשרות סתירת האמונה. הפרדוקס הזה הוא תהום שבמשך אלפי שנים הילכנו מעליה כמו על חבל דק. מכוחו של הפרדוקס - אמונה המכילה בתוכה את ניתוצה והפרכתה - החזקנו מעמד בהיסטוריה האנושית כאומה, ובהיסטוריה של הדעות והאמונות - כפילוסופיה ייחודית. מכוחו של הפרדוקס הפורה הזה, בנינו גורד שחקים טקסטואלי אדיר, ששום אומה לא העמידה לצאצאיה כמותו.
פסח זה יום ההולדת שלנו כעם. "יציאת בני ישראל", דיוויד רוברטס, 1829
3. "פרדוקס פורה" אינה פראזה נחמדה בלבד; משחר קיומנו אנחנו מתווכחים עם אלוהים, עם האמונה בו והמצוות הכרוכות בה, ולמעשה מתווכחים עם זהותנו. הוויכוח הזה הוליד צורך לדון ולפרש ולהוכיח ולענות ולהתפלמס בינינו לבין עצמנו ועם אומות העולם וחכמיהן. פעמים רבות הוויכוח כה חריף עד שנוצר רושם שהקרע הזה יהיה הפעם סופי, ולא היא; הפולמוס מוליד ספרים ומאמרים ודורות מתגוששים, ובאורח פלא הוא מחשל אותנו. "ישראל": "כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים - וַתּוּכָל". בתוך השם שלנו נמצא המאבק המתמיד עם אלוהים ועם אנשים, מאבק שהוא ויכוח מתמיד, שמִמֶּנּוּ לנו חיים.
מכאן תשובה לנביאי הזעם בתוכנו, שחדשים לבקרים מנבאים על "קץ הדמוקרטיה". מי שמדבר כך, מכיר יותר מדי ספרות זרה ופחות את הספרות של עמנו. אנחנו "עַם הספר"; הספר הוא כרטיס הביקור שלנו. מי שרוצה לדבר עלינו ועל עתידנו, חייב להכיר את העם הזה שעליו הוא מבקש להתנבא. בעניין הזה אין קיצורי דרך. כדי לדבר על התופעה ההיסטורית והרוחנית ששמה עם ישראל (או: העם היהודי), מוכרחים ללמוד תנ"ך ומדרש, משנה ותלמוד, הלכה וזוהר, פרשנות ימי הביניים ושירת ספרד, חסידות והשכלה ועוד. נעים להכיר.
מבחינה זאת, מהפכת החילון במאות האחרונות לא היתה תאונה היסטורית; החילון היה הצד השני של אמונתנו העתיקה; הוא הפרה אותה. במאה ה־12 בספרד, הגדיר זאת ר' יהודה הלוי במילים: "שורש האמונה הוא שורש המֶרִי (או: הכפירה)". עוד בתקופת המקרא אחזנו בתפישה דיאלקטית, רצוא ושוב, מחזיקים באמונת אבותינו ובמקביל - לעיתים - גם באמונות העמים מסביב. "עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים?" נזף אליהו הנביא בעם במאה ה־8 לפנה"ס, "אִם ה' הָאֱלֹהִים - לְכוּ אַחֲרָיו; וְאִם הַבַּעַל - לְכוּ אַחֲרָיו!" משום כך, החילון אינו סוף פסוק בהתפתחות הרוחנית והלאומית שלנו בהיסטוריה. צפו להפתעות.
4. נחזור לפסח. זה יום ההולדת שלנו כעם. תעודת הלידה שלנו. הטקס שאנחנו מקיימים בליל הסדר כבר אלפי שנים, מכיל בתוכו את הגרעין הדיאלקטי שהצבעתי עליו. הפסח הוא קורבן הפסח - שֶׂה, כבש או אַיִל - שאבותינו הצטוו לשחוט בליל יציאתם ולמרוח את דמו על הכניסה לבתיהם. זה היה ליל הסדר הראשון שלנו. לטקס ניתנו הוראות בימוי: "וְכָכָה תֹּאכְלוּ אֹתוֹ: מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם, וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם; וַאֲכַלְתֶּם אֹתוֹ בְּחִפָּזוֹן - פֶּסַח הוּא לַה'".
במאה ה־12 כתב הרמב"ם בספרו הפילוסופי הגדול "מורה הנבוכים", שהמצרים היו "עובדים מזל טלה", והיו בהם כתות שעבדו לשדים בצורת עזים (שעירים). "ונפוצה שיטה זו הרבה מאוד בימי משה רבנו". אז כדי למחוק את האמונות הללו, נצטווה העם להקריב מהצאן, ללמד שדווקא המעשה שהם חשבו לחמור ביותר, הוא זה שאיתו הם מתקרבים לאל. "ומחמת העניין הזה נצטווינו בשחיטת כבש הפסח והזאת דמו במצרים על הפתחים מבחוץ - לנקות עצמנו מאותן ההשקפות ולפרסם (את) הֶפְכן... וסילוק מה שהיה חמור בעיני עובדי עבודה זרה".
במצרים העתיקה, היה האל המרכזי, אמון - היחיד שמוזכר בתנ"ך - דמות שהופיעה עם ראש של איל. עבדים מחקים את אדוניהם ונטמעים בתרבות השלטת, ולכן הדרך לשחרור הפיזי מתחילה משחרור התודעה. שחיטת הפסח היא שחיטת אלוהי מצרים בידי המון העבדים, ניפוץ מקור הסמכות הראשי של אדוניהם, "רצח אב" כפי שניסח פרויד - מרד בהורים והתנתקות מחבל הטבור שלהם כשלב הכרחי בחייו של המתבגר, בדרך לגיבוש אישיותו העצמאית. מריחת דמו של קורבן הפסח על המשקוף מבחוץ היתה התרסה כלפי המדכאים ולמעשה הכרזת מרד. מכאן, אין דרך חזרה, אלא רק החוצה, אל המדבר בדרך לעצמאות בארץ אבותיהם.
אי אפשר לחזור על מעשה כזה אלפי שנים, ולחשוב שהפעולה הזאת תישאר מחוץ לדלת ולא תופנם בתוכנו. אפשר להבין מהיכן נבעה מהפכת החילון; גם היא היתה סוג של "רצח אב", והדברים עמוקים. אף על פי כן, למרות הכל, אנחנו דבקים במסורת ויושבים מסובים בליל הסדר, משחזרים את סיפור השחרור הגדול ההוא ומעבירים אותו לילדינו. זה סוד כוחנו ושורש קיומנו.
*גילוי נאות: הכותב מונה לשמש שגריר ישראל ברומא
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
