"בוועידת פוטסדאם ב־1945", תיאר פרופ' הנס מורגנטאו, "לא יכלו צ'רצ'יל, סטלין וטרומן להסכים ביניהם מי ייכנס ראשון אל אולם הוועידה. לבסוף נכנסו שלושתם בעת ובעונה אחת דרך שלוש דלתות שונות". אל מול שמירה על הכבוד הלאומי שהפגינו שלושת המנהיגים הללו, בולטת בעליבותה תמונתו המשפילה של אהוד ברק כראש ממשלה, דוחק ביאסר ערפאת להיכנס לפניו לאולם הדיונים בוועידת קמפ דיוויד שנערכה ב־2000, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. חשוב להזכיר את מפגן הרפיסות הזה דווקא עתה, כשמי שנראה כתקווה הלבנה של השדים האדומים מבקש לחזור לעמדת הנהגה מתוך מחנה השמאל, תוך הכרזה פומפוזית ש"זה לא זמן לרפיסות".
נמיכות הקומה הלאומית שאליה דרדר אהוד ברק את מדינת ישראל, לצד הובלת קטסטרופה ביטחונית בכל רחבי הארץ, נראות היום כהיסטוריה רחוקה. ייתכן שהשקט היחסי השורר כאן ומעמדה של ישראל בעולם בעשור של ממשלות הליכוד בראשותו של "אויב הדמוקרטיה", תרמו גם הם את חלקם לפרץ הגעגועים לברק. או שכמיטב המסורת הסוציאליסטית, כור מחצבתם של ברק והשמאל, היחס להיסטוריה נגזר מהעיקרון "נעשה מן העבר לוח חלק".
קריאות העידוד וההתעודדות הנשמעות אחר כל השתלחות של ברק בנתניהו הן בגדר טרגדיה. הן עולות מקרביו של מחנה פוליטי גדול שנותר ללא רועה ומתהלך תועה בדרך, פועה אחר כל צליל שמשמיע חלילן תורן. דומה שאפילו הביטוי האלתרמני "שמחת עניים" גדול על האירוע.
ובכל זאת, יש לזכור שברק כבר ניצח בעבר את נתניהו, בסיוע ארטילרי מאסיבי מצד התקשורת. עם כל הדם הרע והתיעוב שרבים בשמאל עודם רוחשים לברק, השנאה לנתניהו היא עדיין דבק מנצח. אם את שמעון פרס, אחד הפוליטיקאים הדחויים בשמאל, הם הצליחו להפוך לגיבור אהוב ומושיע כשסומן כאיום על נתניהו, קל וחומר שברגע ייאוש יסלחו לברק על פירוק מפלגת השמאל המפוארת וחבירתו הטקטית לנתניהו.
קריאתו של ברק לשלב ידיים (רגע לפני שיפצח בזלילה הקניבלית של "שותפיו"), עשויה להזכיר לוותיקי התנועה את אחד היסודות המארגנים במורשת המפוארת של העלייה השנייה: ההתאגדות. כפי שתיאר יוסף ברץ, ממייסדי דגניה: "היתה בפינו תשובה אחת - הכוח המאחד. הקולקטיבי. הוא ינצח". למרבה הצער, כל שנותר היום מ"הכוח המאחד" בקרב בני הדור השני והשלישי לעלייה השנייה נובע משלילת היריב, כמו שממחישים המאבק הציני ב"חוק הלאום" או הצגתם הנואלת של חלוצי דורנו כ"משיחיים".
אבל אסור להתייחס בביטול לדינמיקה הזו; יש לשער כי מעצבי דעת קהל יפעילו לחצים כבדים על אגפי השמאל השונים, מכחול לבן ועד מרצ, לוותר על ייחודם האידיאולוגי ולהתאחד תחת הנהגתו של ברק כדי "להציל את הבית". ראוי שהמחנה הלאומי יהיה ער לסכנת הנהירה הזו, ואם רצונכם בהמחשה דרמטית, השמיעו בקול את שיר האליפות של הפועל תל אביב, "הנה הם באים השדים האדומים".
יהודה שלם הוא דוקטורנט באונ' אריאל ועמית מחקר במכון אריאל לביטחון ולתקשורת
