גברים לא מצביעים בבחירות לנשים פמיניסטיות. כך מלמדת ההיסטוריה. גם נשים, אגב, לא מצביעות לנשים פמיניסטיות. קיבלנו הוכחה ישראלית לכך בבחירות 2009 עם ציפי לבני, אבל הרבה קודם כתבה על כך פרופ' גלוריה ג'ין ווטקינס המוכרת יותר בשם העט בל הוקס. התיאורטיקנית הפמיניסטית המובילה הזאת אבחנה ב־1984 את חרב הפיפיות הפוליטית הנשית: יכולות להיות אחיות אבל לרוב מעדיפות לשלוף ציפורניים. יש אצלנו, הנשים, נטייה מתמדת לרצות ייצוג נקבי הולם במערכות השונות, אבל כשמישהי כבר מתמודדת אנחנו חושבות במבטא פולני: רגע. אם היא יכולה, למה לא אני? וכדי למצוא חן בעיני הגברים מוסיפות גם שלא טוב לשבור מוסכמות מסורתיות.
אצל בנים ההסתייגות ממנהיגות נשית לא מצריכה תירוץ ממשי. אחד ה"הישגים" הגדולים של התנועה הפמיניסטית הרדיקלית עד היום הוא ניצחונו של דונלד טראמפ בבחירות לנשיאות ארה"ב. אלמלא התמודד מול הילארי קלינטון, שלא חדלה מלדבר על זכויות הנשים ולנופף במגדרה, ספק אם היה מנצח.
פוליטית הרי אין ספק שהילארי מוכשרת ומשופשפת ואולי בשל כך התאימה יותר, אך בפועל הסוגיה המגדרית הכריעה. ייתכן שאם היתה קלינטון מתרכזת בנושאים פחות פופולריים עד פופוליסטיים היתה מביסה אותו בסיכום הסופי, ייתכן גם שהסבתאות שנחתה עליה בעיצומן של הבחירות הזיקה: עד הבחירות דיברה הרבה על רגע לידתה של צ'לסי, בתה ההרה, כעל אירוע מכונן שישנה את חייה, אך בזמן אמת הסתפקה בתמונה מתוזמנת בטוויטר והמשיכה הלאה. נשים יכולות להיות מנהיגות בתנאי שהן לא מעמידות את הנשיות שלהן במרכז ולא משתמשות בה בגלוי. בארץ - כמו בעולם - אין בשלות לסדר יום פמיניסטי, ואולי משום כך האהדה לאיילת שקד צוברת תאוצה. לו היתה שקד פעילה למען זכויות נשים, נלחמת בעוולות משפטיות לנשים, רוקדת עם הח"כיות הפמיניסטיות כשעבר חוק חזקת הגיל הרך או סתם מתבטאת בנושאים שקשורים למגדר, אף אחד לא היה סופר אותה.

האידיאולוגיה שמאחורי הפודיום. לביא, לוי־אבקסיס, תמנו־שטה
נכון לעכשיו שקד מחוללת מהפכה פמיניסטית בעצם היותה אישה מובילה במערכת פוליטית גברית עד אימה, וכחלק מהמהפכה הזאת הציגה השבוע גם את הגבר החדש: נפתלי בנט. הבוס שהיה למנטור שבר את שיאי הפוליטיקה כשפינה את הבמה למנהיג מתחרה, וניפץ כל מוסכמה אפשרית כי מדובר במנהיגה. קל זה לא, בין השאר כי במשך הקריירה הפוליטית המשותפת שלהם ספג בנט את רוב האש, בממשלה הקודמת ויתר על התיק המקווה שלו (ביטחון) לטובת התיק המפונטז שלה (משפטים), ואת האחריות על כישלון הפילוג בבחירות לכנסת ה־21 נטל על כתפיו בשלמות.
במסיבת ההכתרה השבוע, כשהמתרגמת לשפת הסימנים סימנה בידיה את מילות השיר הקצבי שהקהל השפריץ בספונטניות: "הוא תותח", ונפתלי בקור רוח המשיך לדבר אידיאולוגיה מאחורי הפודיום, זרח שחר של יום חדש לא רק על הימין ולא רק על הפוליטיקה הישראלית, אלא גם על המלחמה בין המינים. הספרות המדעית הפמיניסטית לא הביאה בחשבון את האפשרות שדווקא מסירות אידיאולוגית תביא את הבשורה.
נשים רגילות לפנות את מקומן למען ערכים נעלים, הציבוריות הישראלית רגילה לסגוד לגנרלים ולהתכווץ תחת הילת המיליטריזם הישראלי, אבל שני שמרנים שמקפידים ללחוץ יד ולא להתחבק שברו השבוע את תקרת הזכוכית של המגדר הפוליטי.
בשלב הזה של המרוץ אין טעם לעסוק בכך, אבל לטווח הארוך יש לצפות שגם שכר שווה, חופשת לידה נורמלית ואפליה נגד נשים בסוגיות של מעמד אישי יקבלו טיפול הולם שיוצא מגבולות הסימבול. מי יודע, אולי הגבר החדש ידאג גם לזה. אנחנו בכל אופן, נמשיך לדרוש.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו