דוברו של יו"ר הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, הכריז לאחרונה על כוונת הפלשתינים לפנות לתובעת של בית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג (ה־ICC) בדרישה להעמיד בכירים ישראלים לדין על ה"פשע" של אישור בניית 650 יחידות דיור בבית־אל.
דרישה זו מצטרפת לתלונת הרשות הפלשתינית ל־ICC על עשרות "פשעים" מדומיינים של פוליטיקאים וחיילים ישראלים. הפלשתינים לא פסחו גם על בעלות בריתה של ישראל, ולפני כחודשיים דרשו שיוגש כתב אישום נגד דוד פרידמן, שגריר ארה"ב בישראל, על ה"פשע" של תמיכה מילולית בזכויות משפטיות פוטנציאליות של מדינת ישראל בירושלים ובשטחי יהודה ושומרון.
ברור כי דרישות הפלשתינים לכתבי אישום נגד אמריקנים לא יכובדו, אך אין כל ערובה שכך יהיה גם לגבי התלונות נגד ישראלים. הדבר לא נובע מטענה משפטית חזקה יותר של האמריקנים, אלא מאסטרטגיה מוצלחת יותר שלהם, המבוססת על ראיית ה־ICC כגוף פוליטי עוין, בעוד את ישראל מנחה אסטרטגיה כושלת הנחושה לראות בו מוסד משפטי לגיטימי.
האסטרטגיה האמריקנית מתבטאת בשלושה מישורים. הראשון הוא עיגון הסירוב לשתף פעולה עם ה־ICC בחקיקה. השני כולל מסע דה־לגיטימציה נגד בית הדין, שמתבטא במסירת הטיפול בו לאנשי ביטחון במקום למשפטנים, ובהצגתו כמוסד אנטי־דמוקרטי ולא לגיטימי, המסכן את ריבונות ארה"ב ואת הזכויות החוקתיות של אזרחיה. השלישי מתבטא באיומים ממשיים נגד ה־ICC, החל מסנקציות כלכליות ודיפלומטיות, עבור בהסכמים בינלאומיים האוסרים כל שיתוף פעולה עימו נגד אמריקנים, וכלה באיום לשחרר אמריקנים בכוח אם ייעצרו לבקשת בית הדין.
מדיניות זו מוכיחה את עצמה. בקשת התובעת של ה־ICC לפתוח בחקירה פלילית נגד חיילים אמריקנים בגין פשעי מלחמה כביכול באפגניסטן, נענתה בשלילת הוויזות של צוותי בית הדין ואיום בצעדים נוספים. כעבור כמה ימים, השופטים החליטו לסגור את התיק, בנימוק שללא שיתוף פעולה אמריקני אין צפי להרשעה. קניה ומדינות נוספות רשמו הצלחות דומות משסירבו לשתף פעולה עם ה־ICC, שאפילו תומכיו רואים בו כישלון שנגוע במשוא פנים. בהאג חוששים לא רק מאובדן לגיטימציה, אלא גם מתיקים שיקרסו בהעדר שיתוף פעולה של המדינות הרלוונטיות.
מובן, אפוא, מדוע מדינת ישראל נוחלת הפסדים בבית הדין. התובעת, שכבר נכנעה לדרישות פלשתיניות ופתחה בחקירה מקדמית נגד "פושעים ישראלים", צפויה לבקש מהשופטים להתקדם לחקירה מלאה. תיק המשט עדיין פתוח למרות חולשתו המשפטית. כל זה נובע מהאסטרטגיה הישראלית, הנותנת גושפנקה ל־ICC במקום להילחם בו. משפטנים מטעם ישראל פועלים בשיתוף פעולה "לא פורמלי" עם צוותי בית הדין כדי לשכנעם בטענות להעדר סמכות; טענות צודקות, אך כאלה שהניסיון האמריקני הוכיח כלא יעילות. המשפטנים הישראלים דאגו לאפשר כניסת צוותי ICC לישראל, למרות שביטול ויזות הוכח כיעיל. בישראל אין חקיקה המאיימת על מי שיעצור ישראלים, והמשפטנים הישראלים המופקדים על אתגר בית הדין בהאג משוכנעים שטיפול משפטי שנכשל בכל מקום אחר, יסייע פתאום למדינת ישראל. גרוע מכך, המשפטנים מונעים פעולות מדיניות ישראליות מחשש לתלונות פלשתיניות עתידיות, ובכך מעודדים את בית הדין להסלים פעילות נגד ישראל, שמפגינה מולו חולשה ופייסנות.
יש ל־ICC כבר מספיק תלונות נגד ישראלים. הימנעות מהוספת עוד תלונות לא תעזור, וממילא בלתי אפשרית. ובכמעט שני עשורים, נזכיר, הצליח בית הדין להגיע להרשעה סופית וחלוטה רק נגד שני "פושעים". מדינה שמוותרת על אינטרסים מדיניים מחשש למבוכה שתיגרם מהליכים פליליים בעתיד - יוצאת בהפסד.
לא מאוחר מדי לאמץ אסטרטגיה ישראלית יעילה ביחס להאג. דרושים רק נחישות במאבק הפוליטי, שלילת כל טיפול משפטי שמתייחס ל־ICC כאל גוף משפטי מקצועי, ומאבק בלתי מתפשר נגד הלגיטימיות של אותו מוסד כושל.
פרופ' אבי בל הוא מרצה למשפטים באוניברסיטת בר־אילן ובאוניברסיטת סן דייגו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו