עוד בטרם נמוג החשמל באוויר הבית הלבן לאחר הצגת תוכנית המאה, כבר הדהדה הסתייגותם של אנשי ההתיישבות ומפלגת ימינה. הללו הצהירו "סיפוח - כן, מדינה פלשתינית - לא". בלי להתכוון חשפה התוכנית את ההבדלים האידיאולוגיים בין ימינה - שמאפיינת את עצמה במונחים ליכודיים: ימנית־ליברלית ודתיים־חילוניים - לבין מפלגת הליכוד.
תוכנית המאה מציגה מפנה תודעתי ביחס להסכם שלום עתידי, והיא גם מציבה תג מחיר לסרבנות. היא אינה עוקרת יישובים, אלא עוקרת תפיסות שהשתרשו בעשורים האחרונים בתודעת האומות, בציפיות הפלשתינים ובתודעת השמאל הישראלי. החלת הריבונות על בקעת הירדן והיישובים היהודיים נתפסת מתוקף ההכרה בזכותנו על הארץ ובזכותנו לביטחון בלי פשרות. התוכנית מבטלת את רעיון החזרה לגבולות 67', היא נחרצת ביחס לירושלים, דוחה את טענות השיבה, ומציעה לפלשתינים ישות מפורזת הצריכה לעמוד בתנאים, שבניגוד לעמדת הערד־נירים, אינם משפילים את הפלשתינים, אלא מעניקים להם כרטיס כניסה למשפחת העמים. בהיסטוריה העולמית אין תקדים ל"עם חדש", שלמרות תמיכתו בטרור, פגיעתו בזכויות אדם וניצול מושחת של תקציבי סיוע הומניטרי בעשרות מיליארדי דולרים - הוגשה לו מדינה על מגש של כסף, ועם הרבה כסף.
כאיש עסקים, טראמפ אומר שבעסקאות מורכבות יש להקפיד על ניואנסים. הפירוז, הפסקת ההסתה וההכרה בישראל כמדינה יהודית, הן המסד שעליו יוכלו הפלשתינים לממש את הגדרתם העצמית, שעד היום נבנית על רעיון חורבן ישראל. מעתה, הכינוי של הישות הפלשתינית אינו חשוב, המהות היא הקובעת. הפלשתינים אולי אינם בשלים לקבל אותה, אך שום הסכם לא יצליח אם יכלול ישות צבאית העוינת את הריבונות היהודית.
ואולם, למטבע הסרבנות שני צדדים. עמדת ימינה, התומכת בהחלת הריבונות אך לא ב"מדינה פלשתינית", עלולה להיתפס בעיני האמריקנים כסרבנות וכאופורטוניזם על חשבון הסכם השלום שהגו. גרוע מכך, עמדה זו עלולה להוריד לטמיון את ההישג שבשינוי הפרדיגמה שהציג הנשיא ביחס ליישוב הסכסוך. אם יש בחירות, זה לא אומר שאין מחר, ומחר מנהיגים מאסכולות שונות ינהלו את העולם. ניסיון ימינה להעמיד את ההבדל בינה לליכוד על אי הסכמה כביכול ל"מדינה הפלשתינית", תוך התעלמות מהמהות המיוחדת שמעניקה לה תוכנית טראמפ, אינה אחראית. זה נחמד לתקוף את נתניהו כמי שהיה הראשון בימין להזכיר את הביטוי "מדינה פלשתינית" בנאום בר־אילן, כפי שעשתה איילת שקד באחת מתוכניות הרדיו לאחרונה, אבל באותו נאום נוצקה גם המהות הנמצאת בהתניות של תוכנית המאה. יש להניח שהפלשתינים יסרבו לעסקת טראמפ, אך ישראל חייבת להיענות לה כמקשה אחת.
הליכוד כבר הוביל תהליכים מדיניים מתוך אידיאולוגיה הנמנעת מאלמנטים משיחיים, אך משולבת בריאל־פוליטיק. החזון שלו לסוף הסכסוך הוא שלום כן ואמיתי, שיכול להתממש בכוח העקרונות שמניחה תוכנית המאה.
הפער בין ימינה לליכוד הוא שאלה של מעוף מדיני. כשהרצל הגיע לראשונה ללונדון ב־1896 הוא נכח באסיפה של חובבי ציון, והציג לפניהם את עקרונות הציונות המדינית: התיישבות שניתן להגן עליה בצבא יהודי, וזכות ריבונות המובטחת בערבויות מדיניות. חובבי ציון, שדגלו ביהודי ועוד יהודי, ובדונם ועוד דונם, ראו בהתיישבות את הפתרון לשאלה היהודית, לא משנה כמה זמן זה ייקח. אולם, הרצל היה מדינאי ריאלי שביקש ליצור עובדות מדיניות לפני העובדות בשטח. על חובבי ציון אמר: "הנה הם סוחבים אבן אחר אבן למקום הבנייה וסבורים שעל ידי כך יקום הבית... אווילי הוא להקים בית בלא שתובטח לנו קרקע הבניין". הרצל הבין שחשיבות ההכרה בריבונות היהודית על ידי הגורמים המדיניים המובילים בעולם, קודמת להיווסדותה בפועל. לענייננו, החשיבות של תוכנית טראמפ היא בעקרונותיה, והתנאי לתוכניתו הוא מכלול חלקיה.
יש להודות, המתיישבים גואלים בגופם את הארץ. יש להכיר בתרומתם לתמורות בתמיכה האמריקנית בכל הנוגע לסיפוח. עם זאת, טהרנות בשילוב של חוסר מעוף מדיני עלולים להביא אידיאולוגיה לידי אבסורד.
ד"ר גבריאלה (אלגרבלי) ברזין היא מומחית לפילוסופיה ערבית ויהודית, ובוגרת אוניברסיטת הרווארד
