סגירת "במחנה": המוזות הושתקו

מה הקשר בין הירידה הדרמטית במספר המתגייסים לצה"ל - ובמיוחד ליחידות הקרביות - לבין פירוק הלהקות הצבאיות, סגירה סופית של עיתון "במחנה" החודש, והדיבורים הבלתי פוסקים על סגירת גלי צה"ל? לכאורה זו שאלה מוזרה ורוב המשיבים יאמרו שאין קשר. אבל כבר היוונים העתיקים ניסחו את הגרסה המוקדמת של המשפט המפורסם, הרלוונטי והמרמז: "כאשר התותחים רועמים, המוזות שותקות".

 כך חשבו, כנראה, גם הרמטכ"לים לשעבר רפול ואיזנקוט כאשר הורו, בהתאמה, לסגור את הלהקות הצבאיות לפני 42 שנה, ואת עיתון "במחנה" לאחר 84 שנה שנות הופעה. גם ההוצאה לאור של משרד הביטחון, מפעל תרבותי אדיר בנושאי צבא, יהדות וארץ ישראל, נסגרה כחלק מאותה מגמה של קיצוץ כל מה שלא יורה. נשארנו רק עם המארשים הצבאיים של תזמורת צה"ל, שכדוגמת הסקוטים, מפעילי חמת־החלילים, ימשיכו לצעוד בראש הטור בטקסי הדלקת המשואות.

צה"ל מראשיתו לא היה רק צבא. הוא היה גם מפעל היסטורי־תרבותי ענק, ששיקף את המהפך האדיר שהביאה התנועה הציונית לתולדות עם ישראל. הוא השפיע על הכלכלה, על המחשבה, על בניית מדינה מודרנית. מי שמעיין בספר "צבא נולד", האפוס המונומנטלי של ד"ר זהבה אוסטפלד ז"ל, מי שהיתה מנהלת ארכיון צה"ל, יכול להתרשם מהאופן שבו צמח היש מן האין. את כל המפעל הזה ליוו ביטאונים דוגמת "במחנה","במחנה נח"ל", "במחנה גדנ"ע", "ביטאון חיל האוויר" ועוד. הם היו חלק מן המעטפת שעטפה את הנוער ואת הדור הצעיר. היה בהם הרבה תום, הרבה חיוב, הרבה אהבה למדינה ולצבאה. נכון שזו היתה מסורת סוציאליסטית, מימי לנין, שאמר כי תנועה שאין לה ביטאון - היא תנועה אילמת. אבל זה עבד. אנשים צעירים נחשפו לנחלאים ולנחלאיות שבנו היאחזויות חדשות וקבעו את גבולות המדינה, וביקשו להצטרף. קוראי "במחנה גדנ"ע" למדו כיצד מכינים את הנוער, בהתלהבות, לשירות הצבאי, וכיצד מגלים את הארץ החדשה־ישנה במסעות מים לים ובצעדות ארבעת הימים. הגדנ"ע גם ארגן את חידוני התנ"ך לנוער מהארץ ומן התפוצות.

קוראי השבועון "במחנה", שהחל להופיע כביטאון ארגון חברי ה"הגנה" בתל־אביב ב־1934, נחשפו לסיפורם של החיילים הצעירים, הן בהכשרות והן בפעילות המבצעית. כתבי "במחנה" הצטרפו לכוחות הלוחמים ודיווחו מן השטח. צלם וכתב של "במחנה" צנחו במיתלה במלחמת סיני עם 400 הצנחנים של רפול. אברהם ורד, הצלם המיתולוגי, אף קיבל צל"ש רמטכ"ל על כיסוי פעולת צה"ל במבצע נוקייב. 

משה דיין הוציא בשעתו הוראה שהרגיזה את הכתבים הצבאיים בעיתונים האזרחיים: הוא קבע כי לפעולות יצטרפו רק כתבי "במחנה" והם אלה שידווחו לשאר העיתונים. הדבר עורר מורת רוח גדולה בעיתונים האזרחיים, אך הרמטכ"ל דיין היה נחוש. חיילים רבים סיפרו לכתבים כי החליטו להתגייס ליחידה מסוימת לאחר שקראו עליה בעיתון "במחנה". רבים מילדיהם ובני משפחותיהם של משרתי הקבע למדו על הנעשה ביחידות שעליהן פיקדו באמצעות הביטאון השבועי שהגיע אליהם הביתה בדואר. מהדורות מיוחדות של "במחנה" נשלחו לאלפי חיילי מילואים בחו"ל, שהעידו כי הגיליונות עוררו התלהבות ומוטיבציה להגיע ארצה לשירות מילואים או להתגייס. 

ומעל כל המעטפת הזאת ריחף המפעל הצבאי התרבותי המצליח ביותר: הלהקות הצבאיות. היתה זו תופעה ישראלית ייחודית. הרעננות, הצבעוניות, מגוון הכישרונות, השירים והמערכונים שחיברו היוצרים הכי מפורסמים, כבשו את העין ואת הלב בשמחה ובהומור. 

העם אהב את הצבא. הצבא אהב את העם. בשנים הראשונות, אזרחים קראו לגוף המופלא הזה "צה"ל", היום קוראים לו יותר ויותר "צבא". האם נפגעה הסימביוזה המובהקת בין העם לצבאו? אם כן, אז מדוע שהנוער ימהר להתנדב? אומרים בדובר צה"ל שהעולם השתנה ואת כלי התקשורת המודפסים החליפו הרשתות. מעניין. לא שמענו שהצבא האמריקני סגר את ביטאונו "סטארס אנד סטרייפס"; הצבא הבריטי לא סגר את ביטאונו "SOLDIER", והצבא הרוסי לא סגר את "הכוכב האדום". האם אנחנו יותר חכמים מאחרים?

יוסף ארגמן היה עורך "במחנה נח"ל" ו"במחנה"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו