בעולם המערבי הולך ומתבסס השימוש בשירותי פונדקאות כדרך להביא לעולם ילד, באמצעות אישה שגופה "מושכר" לאדם או לזוג אחר, מרגע הפריית העובר ועד הלידה. מי שנעזר בדרך זו להביא ילדים לעולם הם בעיקר נשים עקרות וגברים הומוסקסואלים. נשים שאין להן אמצעי מחיה מספקים, לרוב, מוצאות בפונדקאות מקור פרנסה.
בישראל הותרה הפנייה לשירותי פונדקאות רק לנשים נשואות שאינן יכולות להרות מסיבות רפואיות. בתיקון שהוכנס לחוק הפונדקאות ב־2018, נקבע כי גם נשים יחידניות תוכלנה להשתמש בשירותים אלה. תיקון זה עורר מחאה, על רקע תחושת אפליה של אוכלוסיות אחרות, בעיקר גברים המעוניינים לגדל ילדים כהורים יחידנים או במסגרת זוגיות הומוסקסואלית.
בעקבות עתירה שהוגשה לבג"ץ נגד מדיניות משרד הבריאות, פסק בית המשפט ביום חמישי האחרון, בניגוד לדעת המדינה והרופאים העוסקים בנושא, כי יש להנגיש את משאב הפונדקאות גם לגברים, כזוגות וכיחידים, שלא על רקע רפואי.
כשזה ההיגיון, קשה שלא לתמוה מדוע מופלות לרעה נשים בריאות. אם בית המשפט משחרר גברים בריאים בעלי ממון ממחויבות לאם ילדם, מדוע לא ישחרר, בשם השוויון המגדרי, גם נשים בריאות בעלות ממון מלהיות כבולות לשעון הביולוגי שלהן, ויאפשר להן להקפיא ביציות בצעירותן ולהשתמש בפונדקאית בבגרותן?
מעבר לכך, מרגע שתותר פונדקאות בישראל לא רק מסיבות רפואיות, יידרשו לתעשיית הפונדקאות אלפי ואולי רבבות נשים לצורך מתן מענה הביקוש הרב הצפוי, שיגיע בחלקו גם מתיירות רפואית. נשים אלו תתעברנה, תהרינה, תלדנה ותשאבנה חלב עבור כל המרבה במחיר.
מי הן תהיינה? בוודאי לא בנותיהן ונכדותיהן של השופטים, רופאי הנשים, סוכני פונדקאות או פרופסוריות למגדר ולמשפטים... האם לשיטת בג"ץ רצוי להשחית כך את החברה הישראלית בשם ערך השוויון המגדרי?
אני מציעה לבטל את חוק הפונדקאות הקיים, ובמקומו להחשיב את נשיאת העוברים כתרומת איבר לחולה מן החי, בדומה לתרומת כליה. יש להתירה, בהתנדבות בלבד, רק לנשים הזקוקות לה מבחינה רפואית. הפיצוי הכספי ישולם עבור הפסד ימי עבודה, טיפולים וביטוחים רפואיים.
החוזה ייחתם לא בין "זוג" לפונדקאית, אלא בין אישה עם בעיה רפואית לבין הפונדקאית. אם רוצים שוויון מגדרי בצריכת פונדקאות גם לאלה שאין להם רחם מלידה (בעידן הלא־תקין פוליטית קראנו להם "גברים"), הדבר יורשה לגברים נכים ולחולים כרוניים, שיש להם עורף משפחתי ויכולת לגדל ילד בעזרת משפחתם.
זו ההזדמנות לחוק הישראלי גם לפתור את בעיית שלילת הזהות ההורית מילדי בנקי הזרע והביצית. בית משפט בקנדה קבע ב־2011, כי הולדה מתרומות זרע וביצית אנונימיות מפרה את זכותם של הילדים להכיר את זהותם המשפחתית ואת הרקע הבריאותי שלהם. מדוע, אם כן, הזכות להמשכיות גנטית ניתנת, בחברות המעודדות שימוש בטכנולוגיית הרבייה, רק להורים ולא לילדיהם?
פתרון אפשרי הוא קבלת תרומות זרע וביצית מזוהות, לא אנונימיות, מנפטרים, תוך שיתוף פעולה ובניית משפחה כהמשכיות להם, עם משפחותיהם. כך נשיב לאדם, גם לנשים ולילדים, את כבודם הנרמס בידי בג"ץ.
ד"ר עינת רמון היא מרצה בכירה ללימודי נשים במכון שכטר למדעי היהדות
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו