אדלשטיין: לא דוגמא ולא מופת

כוחו של איש ציבור הוא עצום, במיוחד כאשר הוא נושא משרה בכירה, לא-כל-שכן משרה ממלכתית. לאמירותיו, לשתיקתו, למעשיו ולמחדליו יש משמעות והשלכות. מפיו לא יכולה להישמע טענה כי "לא לכך התכוונתי"! החלטתו של יו"ר הכנסת שלא לקיים את פסיקת-בית-המשפט העליון היא התנהגות חמורה ומסוכנת.

ביום 25.03.2020 הודיע היועץ המשפטי לכנסת, עו"ד איל ינון, לבית-המשפט העליון, כי יו"ר הכנסת בחר לרמוס ברגל גסה את הצו המוחלט אשר ניתן נגדו ביום 22.03.2020, ובכך מבזה הוא בפועל את בית-המשפט. זו המשמעות המעשית של ה"הודעה המעדכנת מטעם הכנסת" ששלח עו"ד ינון לבית-המשפט העליון שעות אחדות לאחר שהודיע יו"ר הכנסת על התפטרותו מתפקידו. 

בגדר הודעתו לבית-המשפט, עו"ד ינון הדגיש כי הגם שהבהיר לח"כ אדלשטיין כי אין בהתפטרות זו כדי לפטור אותו מחובתו לקיים את הצו של בית-המשפט העליון המורה לו לכנס את מליאת הכנסת בהקדם האפשרי, ולא יאוחר מיום רביעי 25.03.2020, לצורך בחירת יו"ר קבוע לכנסת ה-23, בחר ח"כ אדלשטיין לאחוז בעמדה כי אין בכוונתו להעלות נושא זה על סדר יומה של מליאת הכנסת.

בעוד שהתפטרותו של ח"כ אדלשטיין מתפקידו היא צעד מחאתי לגיטימי ביותר, עדיין החלטתו שלא לכנס את מליאת הכנסת – עם או בלי קשר להתפטרותו – לשם בחירת יו"ר קבוע לא רק שאינה ממלכתית, כי אם מבישה היא ומבססת הפרה בוטה של הוראות החוק, לרבות פקודת ביזיון בית-משפט, וכן חוק-יסוד: השפיטה.  

אין ולא כלום בטענה כי בהתערבותו חרג בית-המשפט העליון מסמכותו. סמכותו של בית-המשפט העליון להתערב ולהוציא צווים נגד הכנסת, לרבות נגד יו"ר הכנסת, מעוגנת מפורשות בחוק-יסוד: השפיטה; שם נקבע, בין היתר, בסעיף 15 (ג) כי "בית המשפט העליון ישב גם כבית משפט גבוה לצדק; בשבתו כאמור ידון בענינים אשר הוא רואה צורך לתת בהם סעד למען הצדק ואשר אינם בסמכותו של בית משפט או של בית דין אחר", ובסעיף 15(ד)(2) כי "מבלי לפגוע בכלליות ההוראות שבסעיף קטן (ג), מוסמך בית המשפט העליון בשבתו כבית משפט גבוה לצדק... לתת צווים לרשויות המדינה, לרשויות מקומיות, לפקידיהן ולגופים ולאנשים אחרים הממלאים תפקידים ציבוריים על פי דין, לעשות מעשה או להימנע מעשות מעשה במילוי תפקידיהם כדין, ואם נבחרו או נתמנו שלא כדין – להימנע מלפעול".

בעשור האחרון מתנהל בישראל שיח ציבורי העוסק ביחסים המתוחים בין רשויות השלטון המרכזיות, ובתחרות בין עיקרון הפרדת הרשויות הפורמלי (הפרדה מוחלטת) לבין עיקרון הפרדת הרשויות המהותי (איזונים ובלמים). מתח זה מתקיים לאורן של שתי תפישות קוטביות ביחס לעיקרון שלטון החוק; זו הדורשת להיצמד לשלטונו של החוק החרות, יהיה בלתי צודק, בלתי סביר ובלתי הוגן ככל שיהיה, וזו התובעת הכפפתו של החוק הפוזיטיבי לעקרונות יסוד המבטיחים מידה של צדק כלפי כולי עלמא. עצם קיומו של מתח זה הוא תעודה לבריאותה של החברה הישראלית בכללותה. שכן, אין זה אלא ביטוי לשוני המובנה בזהות האינטרסים של כל אחת מרשויות השלטון. ברם, היקפו, מידתו ואופן ניהולו של מתח זה מטרידים את מנוחתי והם מנבאים רעות לעתידה של המדינה. 

החלטתו של יו"ר הכנסת להפר את פסק-דינו של בית-משפט העליון אינה בגדר החלטה אישית של ח"כ אדלשטיין כי אם ביטוי ליחסה המזלזל והמחפיר של ממשלת ישראל, לרבות רבים מבכירי שריה והעומד בראשה, כלפי בית-המשפט העליון. היא מחדדת ביתר שאת, שאם בעקרון הפרדת הרשויות עסקינן, הרי שדווקא ובכל הנוגע לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת עקרון זה אינו מתקיים כל עיקר. יו"ר הכנסת, הוא זה אשר עומד בראש הרשות המחוקקת, מחזיק את הכנסת כבת ערובה לשם קידום אינטרסים פוליטיים של הרשות המבצעת. התנהגות זו פוגעת אנושות ברשות השלטונית בראשונה הוא עומד, היא הכנסת. התנהגות זו מצביעה על ניגוד עניינים חמור בו נמצא יו"ר הכנסת, המבקש לשרת את האינטרסים הפוליטיים הצרים של המפלגה עליה הוא נמנה, ואגב זאת להקריב את עצמאותה של הרשות המחוקקת. התנהגות זו פוגעת קודם כל ברשות המחוקקת, והיא מבססת נקודת שפל חדשה במעמדה של הרשות המחוקקת.

בשנים האחרונות, מתפתחת בקרבנו תפישה שלטונית מדאיגה המבכרת באי כבילת ידי השלטון, וכי הלה, דווקא בשל היותו נציג העם, כך נטען, חופשי הוא לחוקק כל אשר עולה על דעתו ולנהל את ענייני המדינה כראות עיניו. תפישה זו בטעות יסודה ואינה אלא הבנה פורמלית צרה וישנה של הרעיון הדמוקרטי. תפישה זו מסוכנת מאוד דווקא ובמיוחד כאשר עניין לנו בממשלת מעבר המחזיקה בידיה – שוב, כבת ערובה – את הרשות המחוקקת אשר זה עתה נבחרה ומבקשת לקיים את תפקידה.

מי שחפץ להגן על מדינת ישראל ועל משטרה הדמוקרטי, חייב להגן על בית-המשפט העליון ועל כוחו לאזן בין ערכים ועקרונות חוקתיים חשובים לבין כוחן של הכנסת ושל הממשלה. תפקידו של בית-המשפט הוא גם להגן על רשויות השלטון אחת מפני השנייה; דוגמת הגנה על הרשות המחוקקת מפני הרשות המבצעת או להיפך. כך נהג בית-המשפט העליון במקרה זה, וליתר דיוק או הגן על הרשות המחוקקת מפני עצמה, ואם תרצו מפני העומד בראשה. 

החלטתו של ח״כ אדלשטיין שלא לבצע את צו בית-המשפט היא בגדר הרמת יד על בית-המשפט; שתיקתו הרועמת של ראש הממשלה היא בגדר אגרוף בפניו של בית-המשפט. אל תגידו עוד "יש שופטים בירושלים" ותחבטו בהם השכם והערב; אל תתהדרו בנוצות שאינן שייכות לכם בבחינת "הקול קול יעקב והידיים ידי עשו".

 פרופ' מוחמד ותד הוא מומחה למשפט חוקתי ולמשפט פלילי, דיקאן ביה"ס למשפטים, המכללה האקדמית צפת

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו