"מכ"ם צבאי יאבחן חולי קורונה במהירות", "רפאל והתעשייה הצבאית יסייעו ביצור מכונות הנשמה", "מפא"ת (מינהל למחקר, פיתוח אמצעי לחימה ותשתית טכנולוגית) התאימה ציוד צבאי לניטור ובדיקה מרחוק של חולי קורונה". אלו רק מקצת הכותרות המבשרות על המתחולל בימים אלו. דומה שמשבר הקורונה פתר קושיה שבמשך עשרות שנים היתה לסלע מחלוקת בין ראשי מערכת הביטחון לבין ראשי ההשכלה הגבוהה בישראל: האם נכונה היתה החלטתו של ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, להעמיד את מרב תקציב המחקר והפיתוח (מו"פ) לטובת ביטחון ישראל ותוצריו או להפקידו בידי ראשי האקדמיה?
במדינות המערב ואף בחלק ממדינות המזרח, עיקר תקציבי המו"פ מצויים בדרך כלל באוניברסיטאות המחקר. עוד לפני הקמת המדינה, בדיונים שהחלו מאמצע שנות ה־40 ונמשכים עד היום, נשיאי המוסדות האקדמיים של היישוב (ולאחר מכן של המדינה), כמו פרופ' יהודה לייב מאגנס, רב־אלוף יעקב דורי, הפרופסורים אפרים ואהרן קצ'לסקי ואחרים, ביקשו מבן־גוריון לקבל לחזקתם את חלק הארי של תקציב המחקר כדי "לייצר כמה שיותר חתני פרס נובל", קרי, שישראל תוכר כאור אקדמי לגויים. אלא שבן־גוריון התעקש להותיר את הכספים הללו בידיהם של ראשי התעשיות הביטחוניות. "קיומנו קודם לכל ערך אחר, ולא נוכל לנצח את האויב שמאיים עלינו אלא בזכות תעשיות ביטחוניות מפותחות, שיעמידונו צעד אחד לפני כולם", פסק הזקן.
באוקטובר 1947, עוד לפני הקמת המדינה וצה"ל, הקים בן־גוריון את המחלקה המדעית של "ההגנה" ובמארס 48' הוקם חיל המדע (חמ"ד), שעל בסיסו קמה רפא"ל כעשור מאוחר יותר. התפיסה שהוליכה את ראשי משרד הביטחון בשנות ה־50 וה־60, היתה בניית מו"פ ביטחוני, וייצור עצמי של אמצעי לחימה מתקדמים וייחודיים שיתרמו לביטחונה של ישראל, ויהוו ענן של הרתעה אזורית שיוכל להמטיר בכל רגע נתון מאמצעי לחימה קונבנציונליים ומוכרים לכל ועד חדשניים וקטלניים שהעולם טרם ראה.
העובדה שעד היום, 72 שנים מאוחר יותר, מפגר המחקר האקדמי אחר הביטחוני בקבלת התקציבים, נותרה בעיני אנשי האקדמיה הבכירים כפצע פתוח, כ"טעותו הגדולה של הזקן", וכחטא בל ייסלח. אבל יש להודות שבן־גוריון צדק. ככלל, הוא לא חיבב מומחים בעלמא, אלא מומחים יעילים. פעם הוא שאל מדוע לא ניתן למלא את מכתש רמון במים ונענה שהמומחים טוענים שזה לא יעבוד. "אז תחליפו את המומחים", גער ביועציו. באנשי התעשיות הביטחוניות לענפיהן הוא ראה מומחים יעילים.
משבר הקורונה הוא הפעם השלישית שבה הוכחה תפיסתו של בן־גוריון כנכונה. מהפכת הגלובליזציה בשנות ה־80 מצאה את ישראל מוכנה לשינויים שהתחוללו בעולם, בעיקר במעבר מתעשיות מסורתיות לתעשיות עתירות ידע. הטכנולוגיה הישראלית היתה ערוכה אף להוביל תעשיות אלה. כיפת ברזל ושרביט קסמים הם שתי המצאות שהוכיחו בשנית את כוחה הייחודי של המהפכה המדעית הביטחונית המתרחשת בארץ; ועתה, עם היכולת הבלתי רגילה של מפא"ת, 8200, רפא"ל, תע"ש, אלאו"פ, אלת"א ועוד, להתאים עצמן להתפתחויות המתחוללות לעיתים קרובות בעולם, ניצחה תפיסתו של בן־גוריון בפעם השלישית.
ד"ר אל"מ (מיל') משה אלעד הוא מרצה באקדמית גליל מערבי; בעבר ראש התיאום הביטחוני הראשון עם הפלשתינים בתקופת אוסלו
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו