יום ירושלים השנה עומד בסימן הקמת ממשלת החירום הלאומית, שהושבעה בתחילת השבוע. הנושא המדיני שעל סדר יומה הוא יישום תוכנית טראמפ לשלום, הכוללת הכרה בריבונות הישראלית בעיר המאוחדת. כמו-כן, התוכנית מאפשרת את החלת החוק הישראלי על מבואותיה הדרומיים, המזרחיים והצפוניים של ירושלים, אשר תעמיק את האחיזה הישראלית בבירה.
סעיף ירושלים בתוכנית, מצטרף להעברת השגרירות האמריקנית במאי 2018, סעיף שמכיר בעובדה שירושלים מתפקדת כבירה ובה הכנסת ומשרדי הממשלה. לטראמפ היה אומץ מדיני רב כי עשה מה שנשיאים אחרים הבטיחו ולא קיימו. תוכנית טראמפ מחזקת את הלגיטימיות הבינלאומית של ירושלים כבירת ישראל ואף מעניקה לה אזורים חשובים לשמירת ביטחונה של העיר והמדינה.
היום גם רוסיה ואוסטרליה מכירות בירושלים כבירת ישראל ומדינות נוספות פתחו נציגויות בירושלים. לפני העברת השגרירות היו הזהרות מפני השלכות איומות של השנוי בעמדה האמריקנית ותחזיות האימה לא התממשו. זה מעיד שהשליטה הישראלית בירושלים, ובמיוחד בעיר העתיקה, מעוררת פחות התנגדות מאשר אפשר היה לצפות. יש לשער כי מדינות ערב מעדיפות שליטה ישראלית, כולל על הר הבית, מאשר העברת חלק זה מהעיר לידי הפלשתינים או למדינה ערבית אחרת.
ידועה גם העובדה שדאגה לפלשתינים החומדים את ירושלים, שככה בהדרגתיות ברחוב הערבי. הגיבוי של ארה"ב להתעקשות הישראלית על ריבונות בעיר בוודאי משאיר את רישומו בעולם הערבי.
לירושלים יש ממד מיוחד בזהותה וגורלה של המדינה היהודית. דוד המלך הקים בה את בירתו לפי 3,000 שנה. ובכל דור ודור חזרו היהודים על האמירה הידועה: "לשנה הבאה - בירושלים". מדהים לראות שירושלים לא שימשה בירה לאף ישות מדינית מוסלמית. כמו כן, היהודים הם הרוב בעיר במשך 150 השנה האחרונות.
הדרישה לירושלים איננה רק מסיבות היסטורית ודתיות, אלא גם בגלל היותה חיונית לביטחונה של ישראל. שליטתה של ישראל בירושלים רבתי מקנה עומק אסטרטגי למישור החוף המאוכלס בצפיפות, ומגינה על נתיב חיוני שבין אזור החוף לנהר הירדן, גבול הביטחון המזרחי של ישראל.
לכן, על ישראל לקבל את תכנית טראמפ על כל סעיפיה כדי שתמשיך להנות מהגיבוי של הנשיא הידידותי ביותר שישב בבית הלבן. גם אם יבחר נשיא אחר בנובמבר, אל לישראל לאבד שעת כושר ולהחיל את החוק הישראלי במעלה אדומים, גוש עציון וגבעת זאב וליצר את את אותה ירושלים רבתי אשר תבטיח את ירושלים בריבונות ישראלית. לא ברור כלל שהמועמד לנשיאות מהמפלגה הדמוקרטית יתכחש למדיניות האמריקנית של טראמפ בנושא ירושלים. הוא כבר הודי של א יוציא את השגרירות מהעיר.
יחד עם זאת, המציאות הדמוגרפית ממנה מעלה את החשש שהשליטה הפוליטית הישראלית בעיר נתונה בסכנה. נכון להיום, יהודים מהווים רוב בירושלים (62%). מאז אוחדה ירושלים ב-1967, גדל שיעור הערבים בעיר מ-26% ל-36% (כולל תושבי שכונות "עבר הגדר" הביטחון). אמנם במישור הפוליטי הייתה לצמיחה זו רלוונטיות שולית בלבד שכן ערביי ירושלים סירבו עד כה לשחק במגרש הפוליטי בעיר.
במשך חמישים שנה, החרימו הערבים את הבחירות המוניציפליות (אף כי יש בידם הזכות להצביע) ובכך הבטיחו רוב יהודי במוסדות העירוניים הנבחרים. לפיכך, אין ספק שהאתגר הציוני החשוב ביותר היום הוא יישוב יהודים – בעיקר ציונים – בירושלים.
על כל מעלותיה בנושא ירושלים, תוכנית השלום של טראמפ הדורשת מו"מ עם הפלשתינים, היא אולי ההזדמנות לשינוי מעמדן של שכונות "עבר הגדר" (בדגש על מחנה הפליטים שועפאט וכפר עקב שמונות כ-12500 תושבים) כדי לשפר את המאזן הדמוגרפי בעיר. טוב תעשה הממשלה לקבל את תוכנית הנשיא האמריקני על כל סעיפיה למען ירושלים מאוחדת ובטוחה.
יום ירושלים שמח.
פרופ' אפרים ענבר הוא נשיא מכון ירושלים לאסטרטגיה ולביטחון (JISS).
