זה לא נשאר רק בקמפוסים

לאחרונה החרידה שערורייה את משרדי ה"ניו יורק טיימס", אחד מכלי התקשורת היוקרתיים בארה"ב. העיתון, שידוע בעמדותיו הפרוגרסיביות, העז לפרסם מאמר שקרא להפעיל כוחות צבא כדי לעצור את הבוזזים המתלווים להפגנות המחאה של הקהילה האפרו־אמריקנית. עד עתה נהג ה"ניו יורק טיימס" להתהדר בפרסום מאמרי דעה שנוגדים את קו המערכת, אך לא עוד. העורכים, שהוצפו במכתבי מחאה של עובדים שחורים שטענו כי המאמר "מסכן את חייהם", ושל קוראים שביטלו מינויים, החליטו לפטר את עורך מדור הדעות. אף שפרסם בעבר מאמרים של רוצחי המונים כמועמר קדאפי וסגן מנהיג הטליבאן, החליט ה"טיימס" כי פרסום מאמר מאת שמרן אמריקני הוא מחוץ לתחום. עיתון נוסף, "פילדלפיה אינקוויירר", נפטר אף הוא מעורך שרמז כי פגיעה ברכוש הרסנית לא פחות מאלימות המשטרה כלפי שחורים. הוא הואשם בכך ש"הביא את הצד השני בוויכוח שאין בו שני צדדים". 

מדובר, במידה רבה, בגלישה של תרבות התקינות הפוליטית של האקדמיה האמריקנית גם למגזרים אחרים. זה מכבר ידוע כי מחלקות אקדמיות שלמות, כגון לימודי מגדר, לימודים אתניים, ביקורת תרבות ואפילו סוציולוגיה, צבועות בקו פוליטי אחיד של פרוגרסיביות קיצונית, שמלווה בחוסר סובלנות הולך וגובר לעמדות אחרות. 

דור הסטודנטים הנוכחי הופך להיות לא רק קיצוני מבחינה פוליטית, אלא גם חרדתי באופן חסר תקדים. רבים מהם חושבים שהאוניברסיטה צריכה להפוך ל"מרחב בטוח" שבו יהיו מוגנים מעלבונות, מטלטלות רגשיות או מכל ערעור על עמדותיהם. באוניברסיטה של קליפורניה, לוס אנג'לס, מרצה לחשבונאות הועבר מתפקידו מפני שסירב לתת הקלות לסטודנטים שחורים ש"טולטלו רגשית" בגל ההפגנות הנוכחי. באוניברסיטת ייל פוטרו מרצים רק כי סירבו להשתמש בסמכותם כדי לאסור תחפושות האלווין "פוגעניות". עבור אקטיביסטים היסטריים, והנהלות האוניברסיטאות שנגררות אחריהם, כל עלבון הפך להיות סכנה רגשית ואפילו ביטחונית. מובן שבהלך רוח כה אנוכי ומפונק, רגשותיו של האחר הפוליטי והאתני אינם נחשבים אפילו כמלוא נימה. כך, למשל, באחד הקולג'ים, הכריזו האקטיביסטים על "יום ללא לבנים", שבו דרשו מכל מי שצבע עורו לבן שלא להגיע לקמפוס. 

בעבר טענו רבים כי מדובר בסך הכל בתת־תרבות של אקטיביסטים שלא תצא את כותלי האקדמיה. למרבה הצער, הם טעו. המחלקות למדעי החברה והרוח מתגלות כמבוע שמשפיע גם על מעגלים רחבים יותר. מחלקות למדעים מדויקים מושפעות אף הן מהתרבות הסטודנטיאלית, וגם מוסדות שקלטו את בוגרי האקדמיה; לא רק העיתונות, אלא גם עסקים פרטיים המזוהים עם האוכלוסייה הפרוגרסיבית. בכירים בחברות היי־טק פוטרו מפני שהביעו עמדות שנגדו את התקינות הפוליטית, ורשתות חברתיות כמו פייסבוק התחילו לצנזר עמדות לא פרוגסיביות בטענה שהן "נוגדות את כללי הקהילה" או מהוות "פייק ניוז". כל זה מצטרף כמובן לניסיונות מטעם הנשיא טראמפ ותומכיו להגביל את חופש הביטוי ברשתות החברתיות ובמקומות אחרים. 

המלחמה על חופש הביטוי, גיוון הדעות ושאר הערכים הליברליים נגד סותמי פיות מימין ומשמאל היא לרוחב כל החזית. מתחילה באקדמיה, אך בהחלט לא מסתיימת בה.

ד"ר דני אורבך הוא היסטוריון צבאי מהחוגים ללימודי אסיה והיסטוריה באוניברסיטה העברית בירושלים