באמריקה הקיטוב החברתי הוא הכלל

הבחירות שנערכו בשנת 1800 למשרת הנשיא היו מהסוערות ביותר שחוותה ארה"ב בהיסטוריה שלה. המועמדים, תומס ג'פרסון וג'ון אדמס, ידידים שהפכו ליריבים פוליטיים מרים, חטפו, איש־איש בדרכו שלו, מתקפות אישיות ארסיות מן המחנה שכנגד. אופיו הגברי ומידותיו הטובות של אדמס, אדם שהיה רגיש לתדמיתו הציבורית, הושמו ללעג. נגד ג'פרסון, מן העבר השני, הופצו שמועות על כך ששפחה שחורה ילדה לו בן וכי למעשה היה אתיאיסט, האשמה בלתי נסבלת בחברה בעלת רגישות דתית כמו החברה האמריקנית. לאחר תקופה של יציבות פוליטית ואחדות חברתית קצרת ימים, בהנהגתו של ג'ורג' וושינגטון, עלתה ארה"ב על מסלול של פיצול חברתי בין סיעת הפדרליסטים ליריביהם הרפובליקנים.

להוציא תקופות קצרות ונדירות של קונצנזוס חברתי, בארה"ב תמיד התנהל, וממשיך להתנהל גם היום, מאבק רעיוני, חברתי ופוליטי עיקש בין קבוצות שונות. מוזר ככל שאולי יישמע לנו הדבר, קיטוב חברתי חריף ולא הרמוניה חברתית הוא הכלל בהיסטוריה האמריקנית. המהומות השוטפות את ארה"ב בתקופה האחרונה, ומה שנראה כמשבר חברתי ואף גזעי חסר תקדים בין ימין לשמאל; בין שמרנים לפרוגרסיבים; בין תומכי טראמפ למתנגדיו; בין שחורים ללבנים - אלה ועוד אינם יוצאי דופן מבחינה היסטורית, כי אם בחזקת תופעה חוזרת ונשנית. 

היריבות בין הפדרליסטים לרפובליקנים היא רק דוגמה אחת. המאבק בין הצפון לדרום, שהסתיים במלחמת אזרחים עקובה מדם, הוא דוגמה נוספת, קיצונית הרבה יותר, לקיטוב חברתי ששרר באמריקה. השפל הכלכלי הגדול הוליד גם הוא מתחים כלכליים ופוליטיים חריפים, שזיכו את שנות ה־30 בכינוי הלא מחמיא "העשור האדום", על שם השפעתם של אידיאלים קומוניסטיים על האליטה הליברלית האמריקנית. 

המקרתיזם של תחילת שנות ה־50 יצר גם הוא מהומה רבתי ידועה לשמצה, ואת שנות ה־60, שבהן שטפו את ארה"ב השמאל החדש, התנועה לזכויות האזרח והפולמוס סביב המעורבות בווייטנאם, מכנים חוקרים בכירים "מלחמת האזרחים השנייה" שחוותה ארה"ב. קרוב יותר לזמננו, ולו על מנת לעמוד על הזיכרון ההיסטורי הקצר שלנו, יש להזכיר את המחלוקת העזה שעוררה כהונתו של ג'ורג' בוש הבן והחלטתו לפלוש לעיראק. בעיני השמאל האמריקני, הנשיא היה התגלמות הבורות, המגלומניות וההשחתה הפוליטית. בעיני הימין, השמאל סבל מלקות מוסרית, מחסור בפטריוטיות וממשאלות לב בזירה הבינלאומית. אמריקה, אפוא, לא היתה מאוחדת בעבר ואין היא מאוחדת עכשיו.  

אלו הן הרשתות החברתיות, לצד פרשנים שונים שאינם נותנים את דעתם על ההיסטוריה, שנוטעים בנו את התחושה המוטעית שלפיה האמריקנים חיים בתקופה מקוטבת במיוחד וחריגה, שמסמנת אולי את דעיכתה כמעצמה עולמית מובילה. אלה הם אותם מקרים קיצוניים שאינם מייצגים; אותן פרובוקציות והתנהגויות חריגות שהרוב הדומם סולד מהן, שזוכות לאלפים רבים של שיתופים בשעה שמעשים "רגילים" זוכים להתעלמות גורפת מחמת חוסר עניין ציבורי. הרשתות החברתיות מעצימות, אם כן, את השסעים החברתיים, מקצרות את טווחי הזמן של התגובה החברתית לאירועי השעה, ונוטעות בנו תחושת דחיפות ומועקה. עם זאת, חשוב להדגיש כי הן לא המציאו את הקיטוב החברתי. ארה"ב היתה מאז ומעולם מדינה מרובת שסעים אתניים, כלכליים, חברתיים ואחרים. במובן הזה, לא הרבה השתנה מהזמן של ג'פרסון ואדמס לזמננו שלנו. 

עם זאת, הנטייה להגזמה היסטורית היא רק מהמורה אחת שעלינו להימנע ממנה. ההטיה שלפיה העולם כמנהגו נוהג, גם היא עלולה להכשיל אותנו מלראות את מה שהוא באמת ייחודי בזמננו. בהחלט ייתכן שעוד יתברר לכולנו כי תקופתו של טראמפ היתה קו פרשת מים בהיסטוריה האמריקנית, וכי כוחם של תקדימים היסטוריים מוגבל.  

ד"ר שגיא ברמק הוא מומחה להיסטוריה אמריקנית ועמית מחקר בקרן תקווה