משבר הקורונה מחולל "בור" של ממש בתקציב המדינה, ויוצר גלי הדף בדמות הגדלה דרמטית של הגירעון. כחלק מצעדי המדינה לטובת העסקים, העצמאים והעובדים, התחייבה הממשלה להוצאה של כ־100 מיליארד שקלים מעבר לתקציב הרגיל. לכך יש להוסיף את הירידה בגביית המסים עקב הירידה בפעילות הכלכלית של המשק, וכן את הירידה בגובה התוצר עצמו. אלו מביאים לגידול עצום ביחס החוב־תוצר, ומעלים חשש להמשך יציבותו של המשק.
איך ימומן תקציב המדינה בתנאים האלה? נטילת הלוואות מבנק ישראל - ובלשון פשוטה יותר: הדפסת כסף - היא צעד אינפלציוני שירסק את אמון הציבור בממשלה ובבנק ישראל. ישראלים ינהרו לרכוש מטבעות זרים יציבים, וערך הקנייה של השקל יירד. לא בכדי הדפסת כסף למימון הוצאות ממשלה נאסרה בחוק בשנות ה־80. גם מימון הוצאות הממשלה על ידי נטילת הלוואות מהציבור - בעיקר בהנפקת איגרות חוב - אינו רצוי, משום שמדיניות כזו פירושה למעשה הגדלת הגירעון, כלומר אוברדרפט לאומי. את מה שהממשלה תרעיף מחר, יצטרכו אזרחי המדינה וילדיהם להשיב - בתוספת ריבית נכבדה - במשך עשרות השנים הבאות. האופציה השלישית היא העלאת מסים; מדיניות שבעת הזו לא תהא רק בלתי־פופולרית־בעליל, כי אם גם תשפיע לרעה על אפשרויות הצמיחה של המגזר העסקי.
אך אם אין זה ראוי להדפיס כסף, להגדיל את הגירעון או להעלות מסים - מהו הפתרון למימון החוב העצום המתדפק על פתחנו? אני מבקשת להציע דרך שנוסתה בהצלחה בעבר. לאחר משבר 2002 ונוכח הצורך הדחוף לקצץ בהוצאות הממשלה, חתם שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, עם יו"ר ההסתדרות עמיר פרץ, על הסכם שכר קיבוצי לעובדי המגזר הציבורי. שכר העובדים לא קוצץ, אולם נכפה עליהם לשלם במשך שנתיים "היטל עידוד צמיחה" שבפועל היה זהה להורדת שכרם.
מס דומה, נקרא לו "מס קורונה", אני מציעה להשית גם היום. המס יהיה פרוגרסיבי, כלומר אחוז המס מתוך ההכנסה עולה ככל שההכנסה עולה. מס זה יושת כאמור על המגזר הציבורי לבדו ולא יפגע בבעלי העסקים, מנועי הצמיחה של המשק. באופן זה, יינתן למעשה סיוע לעסקים שנפגעו מהקורונה מבלי שיתלווה לו תג מחיר בדמות הגדלת חובות עתידיים או הקטנת ההון הזמין להשקעות. אם נטיל מס על שכרם של עובדי המגזר הציבורי, בשיעור ממוצע של כ־10% משכרם, המוערך כיום בכ־184 מיליארד שקלים, נוכל להוריד את הגירעון בכ־18.4 מיליארד שקלים בכל שנה. היטל עידוד הצמיחה הוטל למשך שנתיים, בשנים 2005-2003. אני מציעה להטיל אותו גם כעת, למשך זמן דומה.
למרות חוסר הוודאות, אזרחי ישראל מבינים כי היחלצות מן המשבר מחייבת את קברניטי המשק לבצע מהלכים כלכליים רציניים - גם אם כואבים, ולנצל את שעת הכושר להובלת רפורמות (שלגביהן הרחבתי בגיליון האחרון של כתב העת "השילוח") שיביאו לצמיחה ויגבירו את האיתנות הפיננסית של המשק. הציבור מצפה להתנהלות אחראית, שלא פועלת בשיטת "מי שצועק יותר מקבל יותר". ההרגשה שיש על מי לסמוך שינווט את הספינה לחוף מבטחים, היא זו שיוצרת ודאות בפעילות הכלכלית.
ד"ר הודיה למפרט היא חוקרת כלכלה בטכניון
X
