לפני כמה שנים קיבלתי הזמנה להשתתף בפאנל שארגנה מועצת יש"ע על "פתרונות חדשים לימין". זה היה משונה. מאז עמדתי על דעתי, ראיתי את עצמי כאיש שמאל מובהק, אז עכשיו מבקשים לשמוע את דעתי על "פתרונות חדשים לימין"?
כשהזמינו אותי לכנס, המתנחלים הרגישו שהצליחו במשימת הבלימה - מניעת הקמת מדינה פלשתינית - ועכשיו עליהם להציע פתרון. בינואר השנה היה נראה שהפתרון שהציעו - סיפוח/החלת ריבונות - הוא תוכנית מנצחת. בינואר הקרוב, כשג'ו ביידן יושבע לנשיא, יוכרז רשמית על תבוסתו המוחצת.
אני מניח שהוזמנתי לכנס כי בתנועה שאני אחד ממוביליה, "ארץ לכולם", אנחנו מציעים שיהודים יוכלו להמשיך לחיות בכל רחבי ארץ ישראל, במדינת ישראל ובמדינה הפלשתינית. לא משום שהתאהבתי פתאום בהתנחלויות. חשבתי, ואני עדיין חושב, שמפעל ההתנחלות מנוגד לחוק הבינלאומי. אני מסתובב בגדה המערבית/יהודה ושומרון ורואה במו עיניי את האפליה המשוועת בין מי שנהנה ממלוא הזכויות לבין מי שאין לו.
ובכל זאת, אין בי שום להט לפרק את ההתנחלויות, ולא משום שהן יצרו מציאות בלתי הפיכה. כל מציאות היא הפיכה. גוש קטיף הוא הוכחה לכך, וכך גם הקלות שבה הישראלים ויתרו על רעיון הריבונות תמורת טיסה לדובאי. אין בי להט לפנות את המתנחלים, כי אני לא רואה בהם את האשמים היחידים בכך שישראל ממשיכה את הכיבוש. ממשלות ישראל לדורותיהן הן האחראיות למצב הזה, ואליהן יש לבוא בטענות. גם פינוי עשרות אלפי אנשים מביתם לא משמח אותי.
אבל יש סיבה עמוקה יותר. שיחות עם מתנחלים הזכירו לי את מה שהמאבק הפוליטי נגדם השכיח. כשהיהודים בגולה דיברו על ארץ ישראל, הם דיברו על שכם וחברון, לא על רמת השרון. אם יש ליהודים זכות לחיות בתל אביב, יש להם זכות לחיות גם בשומרון. אין שום בעיה להיות איש שלום ולדגול בזכות הזו.
העניין הוא שהיום מימוש הזכות הזו בא תוך ביטול זכותו של העם הפלשתיני. כאן לב המחלוקת. הזכות של כל יהודייה ויהודי לחיות בכל מקום בארץ ישראל אינה מקנה להם בלעדיות, ובוודאי אינה מקנה להם שום זכויות יתר. הפלשתינים הם בני המולדת ויש להם זכויות שוות אישיות, פוליטיות ולאומיות בדיוק כמו ליהודים.
אני תומך בשתי מדינות עצמאיות, ישראל ופלשתין, אבל בה בעת אני תומך בכך שאזרחי ישראל שיבחרו לגור או להישאר בגדה המערבית או בעזה יוכלו לעשות זאת, ובלבד שיסכימו לחיות כתושבים שווי זכויות תחת ריבונות פלשתינית, כפי שיעשו האזרחים הפלשתינים שיבחרו לחיות בישראל.
החזון שלי מציע דרך של הכרה הדדית בזיקות העמוקות של שני העמים לארץ כולה, דרך שבה הזכות של היהודים לחיות בכל רחבי ארץ ישראל לא תושג בכוח הזרוע, בכוח הכפייה, אלא בכוח ההסכמה. ההסכמה של כל חלקי החברה הישראלית, וההסכמה של הפלשתינים בני הארץ הזו. במובן הזה, אולי, הרעיונות שאני וחבריי, פלשתינים ויהודים, מקדמים, אכן יכולים ליפול במסגרת של "פתרונות חדשים לימין".
מירון רפופורט הוא עיתונאי וממובילי "ארץ לכולם"
