משה אוחיון שלי

יותר מדי אנשים נדירים לקחה המלחמה הארורה הזאת. כל אחד מהם - גלקסיה שלמה של רגעים, חלומות והשפעה ישירה ועקיפה על כל כך הרבה מהעם הקטן הזה. קחו, למשל, את משה אוחיון. סיפורי "המנוח ואני" זה כבר פאסה. אפשר יהיה לספר על המטרות הבלתי הגיוניות בעליל שהוא היה מציב כמנהל (מיזם התנ"ך 929), וכיזם חברתי, להזכיר כיצד נהג לפרק בזלזול מופגן כל טענה ונודניק שניסו להחזיר אותו לקרקע, ולהוכיח כעבור תקופה שהכל אפשרי.

אפשר גם פשוט לספר על השבת האחרונה בביתו באופקים, כשהוא מארח עם בנו אליעד - מב"רניק ברדקיסט שמכור להתנדבויות - עשרות ילדי חינוך מיוחד לשבת־חג. לספר שוב על הרגע שבו התחיל הירי ברחוב הסמוך, והטילים, והרגע שבו דאג לוודא שכולם נמצאים במקלטים, ורק אז יצא עם אליעד לקרב אכזרי שממנו כבר לא שבו. אפשר לספר הרבה דברים טובים. ככה זה אחרי מות. 

לכן אספר דווקא על דפקט רציני שהיה למשה. דפקט גרוע ומביך בלי כוכביות: משה לא ידע כמעט כלום על עולם הדיגיטל והרשתות. נשמע שטותי? אולי כשמדובר בסבתא שלכם ששולחת בקבוצת המשפחה בדיחות עתיקות ואזהרות מ־2014 על קבצים שמסוכן לפתוח במייל. לכולנו יש כזאת. לא כשמדובר במנהל בכיר שנדרש לנהל קמפיינים של פרסום, לנווט אופרציות סבוכות ורגישות מול גורמי כוח פוליטיים מכל צד בארץ ובחו"ל; להתנהל מול משרדי ממשלה, בית הנשיא, תורמים ועוד.

דמיינו שהג'נרל מנג'ר של ריאל מדריד שואל בישיבה השבועית מה זה "כרטיס אדום". מצליחים? אז משה: "מה זה סטורי?", "פודקאסט זה של פייסבוק?", "למה בעצם שאינסטגרם וטיקטוק לא יתאחדו?". הידע הטכנולוגי שלו היה מביך ברמת הסבתא וכלל ווטסאפ וקצת מייל, וצילומים גרועים של פרחים יפים מהגינה שלו. עם החיסרון הזה משה אוחיון נחשב לאחד מהמנהלים והפרויקטורים החברתיים המבוקשים ביותר שהיו בישראל.

בעולם שמקדש פרסונה וירטואלית עם תמונות מוקפדות ופילטרים לעור יפה, משה התעקש לפגוש ולראות חצ'קונים מקרוב. הוא האמין בכלל האצבע: הפוסט הכי מנומק ושנון שלך, שמסביר למה הצד הפוליטי "שלהם" טועה, שווה פחות מחבר במילואים שאומר לך עם צ'אפחה שאתה מבלבל את המוח

המצחיק הוא שכאוטודידקט חכם ושנון הוא יכול היה ללמוד את כל העסק ולהפוך למשפיען רשת. לקח לי זמן להבין שהבאג היה בעצם פיצ'ר. הבורות שלו בעולם הרשתות לא היתה משהו שהוא הסתיר, אלא נתון שטיפח. הוא לעג לעולם שהפך קרבה וירטואלית לתרבות, ולכן ארגן עוד מפגשי שיח של פנים אל פנים, אחים לנשק וגם נערי גבעות; הוא זלזל במשפיעני רשת עם אלפי "עוקבים" בפייסבוק שהם לא יזהו ברחוב, כשצבר בעצמו אלפי (כן, אלפי) עוקבים במציאות שהוא הכיר אישית. הוא לא כתב או צילם פוסטים מרגשים על אחדות וקיבל מאות לייקים מנומסים, אלא דילג מראש על בזבוז הזמן, ארגן מיזמי אחדות וקיבל מאות ואלפי תודות אישיות.

בעולם שמקדש פרסונה וירטואלית עם תמונות מוקפדות ופילטרים לעור יפה, משה התעקש לפגוש ולראות חצ'קונים מקרוב. הוא האמין בכלל האצבע: הפוסט הכי מנומק ושנון שלך, שמסביר למה הצד הפוליטי "שלהם" טועה, שווה פחות מחבר במילואים שאומר לך עם צ'אפחה שאתה מבלבל את המוח. משה קידש מפגשים, ומבטים בעיניים שמובילים לחברות או לפחות לכבוד הדדי. חיסרון מדהים שכדאי לאמץ, לזכרו.