טרור ופשיעה - שני צידיו של אותו המטבע

גל הטרור הגואה באיו"ש, כמו גם צונאמי הפשיעה והאלימות השוטף את החברה הערבית, הם שני צדדיו של אותו המטבע.

קל וגם נוח להסביר אותם באופיה של החברה הערבית משני צדדיו של הקו הירוק לשעבר, חברה מסורתית ונחשלת כלכלית שבחרה באלימות כדרך חיים כדי לפתור בעיות או לפרוק מתחים ולחצים. אפשר גם להטיל את האחריות על איראן כמי שמלבה את גל הטרור הנוכחי באיו"ש כאילו שבטרם פרצו האייתוללות לחיינו לא התמודדנו עם טרור וזה לא נכח דרך קבע בחיינו.

אבל האמת היא שגלי הטרור באיו"ש, כמו גם גלי הפשיעה והאלימות בתוככי ישראל, הם בראש ובראשונה תוצאה של מחדל מתמשך של ממשלת ישראל, ולמעשה של כלל ממשלות ישראל לדורותיהן. אלו נושאות באחריות לטרור, לפשיעה ולאלימות במעשיהן, ובעיקר בחוסר המעש שלהן ובנטייתן להתחמק מלגבש מדיניות ולאמץ החלטות נוכח האתגרים הביטחוניים מבית ומחוץ.

הטרור הערבי הוא עובדת חיים שעימה אנו מתמודדים מאז ראשיתה של ההתיישבות היהודית בארץ ישראל לפני למעלה מ־150 שנה. ובכל זאת, עובדה היא שבקרב ערביי ישראל הטרור הפך במהלך שנות קיומה של המדינה לתופעה זניחה ושולית, וזו המגמה גם בקרב ערביי ירושלים, שחלקם הגדול איננו בעל אזרחות ישראלית אבל נתון בתהליך מואץ של ישראליזציה. ההסבר ברור ופשוט: מדינת ישראל השכילה להעניק לאזרחיה הערבים תקווה ולשלב אותם במרקם החיים במדינה ובכך לנטרל את סכנת ההקצנה והטרור.

זה איננו המצב באיו"ש, שם הטרור דווקא מצוי בקו עלייה. אמת, ערביי איו"ש מדברים גבוהה־גבוהה על כינונה של מדינה פלשתינית, אבל כלל לא ברור שזה אכן רצונם. יש להניח שהם רחוקים מלהתלהב להפוך אזרחים במדינת חמאס דוגמת זו המתקיימת בעזה או במדינה שבה תשלוט הרשות הפלשתינית המסואבת והמושחתת.

אבל הם רוצים בעתיד טוב יותר להם ולילדיהם ובחיים בכבוד. הבעיה היא שמדיניותה של ממשלת ישראל, ולכל הפחות של חלק משריה, מטיפה להפך הגמור. התעלמות מערביי איו"ש כאילו מדובר באוויר והטפה לשימוש בכוח ובעוד כוח כדרך פעולה יחידה לא תביא לשום תוצאה. אחרי הכל, בסרט הזה כבר היינו - מבצע צבאי המביא לרגיעה זמנית שלאחריו שב הטרור ומרים את ראשו, וחוזר חלילה.

לאורך שנים, ונוכח קיצוניות פלשתינית שאינה יודעת פשרות, לא היה מנוס מלחשוק שפתיים ולהיאבק בטרור. אבל זה אינו המצב כיום. אצל הפלשתינים נפל האסימון וההשתלבות במרקם החיים הישראלי כבר אינה טאבו כשהיתה.

מעניין לגלות שאחת ההחלטות הראשונות שקיבלה ממשלתו של מנחם בגין בקיץ 1977, החלטה שלא מומשה מעולם, היתה להשוות את התנאים והזכויות הסוציאליות של ערביי איו"ש לאלו של אזרחי ישראל. מתברר שמורשת בגין היא לא רק מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון אלא גם עידוד של תהליך שילוב וישראליזציה של האוכלוסייה הערבית באיו"ש.

דברים אלו נכונים גם בכל האמור בחברה הערבית בישראל. מנסור עבאס הודה אמנם בשבוע שעבר כי "החברה הערבית בישראל נכשלה כישלון ערכי בהתמודדות עם תופעת האלימות", אבל גם כאן זהו הסבר חלקי בלבד.

ביסודו של דבר האלימות והפשיעה בתוככי החברה הערבית בישראל הן תוצאה של חולשת מוסדות המדינה, של היעדר משילות, ובעיקר של נטישת המאמץ לשלב אוכלוסייה זו במרקם החיים בישראל. גם במקרה זה התוצאה תהיה המשך גל אלימות שיזלוג בסופו של דבר גם אל המגזר היהודי.

הטרור הפלשתיני והאלימות והפשע בחברה הערבית בישראל אינם גזירת גורל ולא צריך לתלות אותם רק באופי הערבי, או כפי שיש הטוענים - ברפיסות של צה"ל, של מפקדיו ושל משטרת ישראל. אתגרים אלו ניצבים לפתחה של ממשלת ישראל ועליה לקחת אחריות ולקבל את ההחלטות הנדרשות באומץ ובנחישות.