לא יהיה בסדר

הנה תיאור של הופעה ישראלית טיפוסית: נסעתי לצפון. יצאתי בשעה שהווייז המליץ עליה, ומובן שזמן ההגעה הלך והתרחק. בסופו של דבר, יצא שהגעתי רק חצי שעה לפני תחילת המופע, מה שהופך את שלב הקמת הציוד ובדיקת הסאונד לענף של ספורט אתגרי.

בשבוע שקדם להופעה הזו התקשרו אלי שלוש מפיקות שונות כדי לוודא את מספר האנשים בהרכב שלי ולהעביר אותו למאבטחי המתחם, אבל כשהגעתי באיחור של שעה התברר שבלי אישור כניסה בכתב אי אפשר להתקדם. בסופו של דבר, כמובן נכנסתי, הסתערתי על הבמה, הקמתי את הציוד ובדקתי אותו.

בשעה היעודה הקהל נכנס ולא הרגיש בדבר.

לאורך כל התהליך הזה לא חששתי לשנייה. אני ישראלי. גדלתי וחייתי כל חיי במדינת ה"יהיה בסדר", וידעתי שיהיה בסדר.

זאת בדיוק הסכנה עכשיו. מעל לדיבורים ההולכים ומתרבים על מלחמת אחים או על היפרדות לישראל ויהודה - מיזם שקבוצת הפייסבוק שמנסה לקדם אותו בפועל הולכת וגדלה - מרחף ה"יהיה בסדר" הישראלי: ברגע האמת משהו יקרה. נדע מתי לעצור. לא ניתן לכל המפעל הציוני להתפרק.

אמנם שנאת האחים מגיעה לרמות שלא הכרנו ואויבינו מזהים שעת כושר, אבל אם יגיע מבחן אמיתי - גם הפעם יהיה בסדר. זאת טעות. ה"יהיה בסדר" שליווה אותי בזמן הנסיעה מבוסס על ניסיון העבר של אלפי הופעות דומות.

במקרה שלפנינו אין לנו ניסיון קודם להתבסס עליו. הנה דוגמה:

ב־1956 הורה בן־גוריון לצה"ל לכבוש את סיני בשיתוף פעולה עם צבאות אנגליה וצרפת, כדי למצב את מעמדה של ישראל כבעלת ברית של המערב.

את הניצחון הצבאי חגג בן־גוריון בנאומו המפורסם בכנסת שבו הכריז על כינונה של "מלכות ישראל השלישית" - לא פחות. מייד אחר כך, למרות קורבנם של 172 חללי המבצע ששילמו בחייהם על "המלכות השלישית", מיהר בן־גוריון לסגת מסיני בלחץ רוסי ואמריקני ולהעניק לנאצר ניצחון דיפלומטי ענק שביסס את מעמדו כמנהיג העולם הערבי.

אמנם בסיפור הזה אין סיגרים, שמפניה, סיקור אוהד או התעסקות עם עילת הסבירות, אבל יש בו מספיק דם, אש, תימרות עשן, זגזוג בעניינים של חיים ומוות ואופוריה משיחית כדי למצב את בן־גוריון בזיכרון הלאומי כ"דיקטטור".

זה לא קרה. למה? מה השתנה?

בין השאר, מה שהשתנה הוא הקלות הבלתי נסבלת שבה ניתן בעידן הדיגיטלי לייצר היסטריה המונית. לי לא אכפת מי התחיל, או איזה צד משתמש ביכולת הזו יותר. אכפת לי התוצאה: הרוב הציוני והנושא בעול של החברה הישראלית מחרים את עצמו.

זה מייצר כאן ממשלות אבסורדיות שבהן או שהתנועה האסלאמית קובעת לקרן קיימת לישראל איפה מותר לה לטעת עצים, או שיהדות התורה קובעת מי יהיו החייבים בגיוס.

אם אנחנו והפוליטיקאים שמייצגים אותנו לא נהיה מסוגלים להתעלות מעל הסוג החדש הזה של היסטריה דיגיטלית ושנאת האחים שהיא מייצרת, ולהקים ממשלת אחדות שתחזיר את המושכות לרוב הציוני, לא בטוח שה"יהיה בסדר" הישראלי יספיק לנו הפעם.