קמתי הבוקר בתחושה נפלאה:
אתמול בלילה עזב אחרון השמאלנים את הארץ, עלה על מטוס ונסע ללמד בברקלי, איפה שיש מספיק אנטישמים ששמחים לקבל עוכרי ישראל.
בחשבון הטוויטר של חבר שלי, עמי בן רודה, התפרסמה תמונה של אובמה, מנהיג מאבק האנרכיסטים, מקבל אותו בשדה התעופה.
בתגובות כתבתי "שיישאר שם המנוול" ועוד כמה קללות דיפ־סטייט, רק שבסוף התברר שזה לא היה אובמה אלא נהג אובר מטרינידד.
לא מחקתי.
שנים של קמפיין מאורגן באו לקיצן. שנים של "עופו לעזה" ו"תחזרו לאירופה" ו"המפגינים הם צאצאים של הגסטפו" נשאו פרי. בסוף המסר חלחל, והם עזבו.
הבהרנו להם את המסר טוב־טוב: מי שלא אוהב את המדינה שלו, שיעוף מכאן. כל המתנשאים הנפוחים שחושבים שהם יותר טובים מאיתנו כי הם הפציצו את הכור בעיראק ונתנו להם לנאום מול אנשים, כל ה"מחאת מילואימניקים" העלובה הזאת, כל ה"צוותי רפואה", כל ההייטקיסטים - את כל הטרוריסטים הצלחנו להטיס מפה.
זהו, נגמרה האנרכיה!
ברגע שראיתי אותו עושה צ'ק־אין, קראתי לאשתי והודעתי לה: עוברים לתל אביב. זה היה החלום שלנו שנים - לגור במרכז, ליהנות, ללכת להצגות, לסרטים, רק בלי כל קפוצי הישבן מסביב.
אמרתי לה: "ההזדמנות שלנו הגיעה, סוף־סוף תל אביב בידינו".
מייד קבעתי פגישה עם מתווך. האמת התרגשתי, דמיינתי אותנו יורדים למטה, יושבים ברוטשילד ושותים קפה. אותי מנפנף לריקלין, זורק "מה קורה?" לינון מגל, אפילו יושב לבירה עם אלדד יניב.
הנסיעה לתל אביב לקחה 22 דקות. בדרך חתכה אותי מרצדס, חטפתי עצבים, וברמזור פתחתי את החלון וצרחתי "יא פריבילג אנרכיסט, יא אשכנזי זבל".
אבל אז הבנתי שהאחרון עזב אתמול ופגעתי באדם חף מפריבילגיות. התנצלתי, ובפה נהיה לי טעם מר.
חמש דקות אחר כך נזכרתי שבשישי לאמא של אשתי יש יום הולדת, והתקשרתי להזמין מקום אצל חיים כהן, חולה עליו מאז "מאסטר שף". "אנחנו סגורים בשישי־שבת, החוק של סגירת עסקים בסופי שבוע עבר כבר לפני חודשיים", אמרה הבחורה בצד השני של הקו.
איזה מטומטם אני, איך שכחתי, הרי כשזה קרה היתה הפגנה קטנה מול הכנסת של כמה מהם שעוד נשארו. והבן שלי, איזה ילד זה, הוא סיפר לי שהיה שם ילד שהיה איתו בכיתה והוא דווקא מאוד אהב.
הם עזבו יום אחרי, לברלין.
מתווך הדירות הציע לי שלושה חדרים בפרויקט חדש, "חורבות הבימה". "כל השחקנים עזבו, אין יותר מימון ממשלתי לתרבות אז הורידו את התיאטרון. בונים שם מגדל". הסתכלתי על המחירים ולא האמנתי: יקר בטירוף, כאילו שלא העפנו מפה את המיליארדרים. "אח שלי, יש סנקציות. אתה יודע כמה עולה להביא היום קרמיקה מטורקיה? וגם אין מסים. אבל ברוך ה', ממשלה יהודית, ימין מלא־מלא".
נכנסתי לאוטו עם הרגשה כבדה בלב, חשבתי אולי מוזיקה תעזור. הדלקתי את הרדיו, ובום: שלמה ארצי ועידן עמדי, "אחים". "לנפש בליל חניה באילת, זוהר ארגוב, אריק סע לאט", סגרתי מייד. ליל חניה, עאלק, זה הפריבילג הזה חנן יובל שר, זה שלא רצה להופיע בכנסת.
פתאום הופסק השידור: פיגוע. הרוגים, פצועים, לא מבין איך זה קרה, הרי העפנו מזמן את היועצת המשפטית.
השר לביטחון לאומי הגיע מייד למקום. איזה גבר, חולה עליו בטיקטוק. אבל אז קרה משהו מוזר: המראיין שאל אותו מי אשם בפיגוע והוא... שתק.
אין בג"ץ, אין שמאלנים, אין יותר את מי להאשים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו