פעם מזמן, לפני הרבה שנים, הגה סבא שלי המנוח, אליקים העצני, את הסלוגן "העם נגד תקשורת עוינת". זה היה לפני שהיו פה מגוון ערוצים מסחריים, לפני האינטרנט ולפני הרשתות החברתיות.
ועדיין, בימים אלה של רפורמה משפטית, הסיסמה רלוונטית מתמיד.
אזרחי ישראל נתונים היום לקמפיין ארסי, מתוזמר, אנטי־דמוקרטי וסותם פיות מצד רוב התקשורת בישראל. תומכי הרפורמה המשפטית נמצאים בתוך מחנק תקשורתי ציבורי, שמציב אותם כאויב שרוצה להביא לקץ הדמוקרטיה ולדיקטטורה אפלה. שטיפת המוח הזו מזכירה רק את הימים העגומים של אותה תקשורת ב"התנתקות". בתוך המחנק התקשורתי הכולל ראוי לדבר על גוף תקשורת אחד שאמור לתת קול אחר, מאוזן, שקול. גוף שממומן מכספי המסים של כולנו בכמעט מיליארד שקלים בשנה. גוף שמתיימר להביא בשורה אמיתית של חדשנות ואמת. הגוף הזה הוא "כאן", תאגיד השידור הציבורי.
גם בימים כתיקונם התאגיד חוטא לתפקידו. הפקות המקור שלהם, לדוגמה - בכל פעם שהן נוגעות לאירועים אקטואליים הן כמעט תמיד תופסות את צד שמאל בואכה שמאל מאוד. מספיקה הצצה קטנה לסדרות "קרתגו", "אפס ביחסי אנוש" או לסדרה החדשה "איסט סייד", כדי להבין את רוח המפקדים. גם האיזון בחטיבת החדשות לא קיים בכלל, וזה עוד לפני שהתחלנו לדבר על "מכאן", החטיבה הערבית של התאגיד, שהפכה להיות "אל־ג'זירה" קטנה.
אבל עכשיו אנחנו בימים לא כתיקונם, ימי הרפורמה המשפטית. התאגיד נמצא היום בנקודת השפל הגדולה ביותר שלו מבחינת התוכן והאיכות.
באתר התאגיד מוגדר כי "התאגיד מספק תוכן חדשותי ותוכן בענייני היום באופן מקצועי, הגון, אחראי, עצמאי, ביקורתי, נטול פניות ואמין".
תפקיד רציני וחשוב לקח על עצמו התאגיד. רק מה? הוא חוטא לתפקיד הזה כמעט בכל מילה שהוא מתיימר לפעול לאורה. חפשו את הקול של תומכי הרפורמה בתאגיד - הוא פשוט לא קיים. לא ברדיו, לא בטלוויזיה, לא בהפקות התחקירים ולא בדיגיטל. ולא, קלמן ליבסקינד אחד, חד ומקצועי ככל שיהיה, זה לא מספיק, זה לעג לרש. אין בגוף של הציבור שום פרספקטיבה אינטליגנטית שמעניקה מידע על הצורך בתיקון, על הרקע רחב השנים, על המצוקה, על הכשלים, על העוול שנעשה לחלקים שלמים בחברה הישראלית, על הפוליטיזציה של מערכת המשפט, הסיאוב, הקליקות הסגורות. המסגור של ההפגנות מפנק, ההנחות שעושים להתבטאויות ולהתנהגות אלימה של בכירים מסוימים הן מפליגות. אין שאלות קשות, אין היסוסים.
הנרטיב ברור. אריה גולן מהדהד אותו בכל בוקר ברשת ב' בשעה של שטיפת מוח מהמקפצה. גם יומני הצהריים והערב מוטים מאוד, במנגינה, בבחירת המרואיינים ובשאלות. השבוע פורסם סקר של המכון הישראלי לדמוקרטיה, גוף פוליטי שנמצא בקמפיין פוליטי. הסקר, כמובן, מצביע על התנגדות רבתי לרפורמה. נחשו מה? הוא הודהד בחדשות בכל שעה עגולה באותו בוקר, כדברי אלוקים חיים. האם היו מהדהדים כך גם סקר של פורום קהלת? תענו לעצמכם.
השיא, בינתיים, הוא סדרת כתבות של דב גילהר תחת הכותרת "דמוקרטיה. סוף: ככה נראות מדינות שחשבו שלהן זה לא יקרה".
מדבררים את המצב בהונגריה ובפולין כאילו ישראל ממש בדרך לשם, אוטוטו דיקטטורה. זו סדרה מושקעת, רצינית, אבל שטחית ושקרית לחלוטין. תעמולה לווריד, בלי למצמץ בכלל.
והכי גרוע? שאין שם אף אחד שישים ברקס. הם לא רואים את העיוות? הם לא מתביישים לקחת את כספנו ולעשות בו שימוש בואכה פוליטי? לא רואים שהם מאבדים את האמון, שהוא הדבר הכי חשוב לגוף ציבורי? כנראה לא. אבל הימים שבהם היינו תולשים שערות מול הטלוויזיה של רשות השידור חלפו. אם התאגיד לא יפעל לאיזון ולהוגנות מהירים - אין הצדקה להמשך פעילותו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו