בימים אחרים ההתבטאות האומללה של מרב מיכאלי בוועידה הבינלאומית לביטחון במינכן היתה מחוללת מהומה רבתי. "רשמית יש בישראל חופש ביטוי, אבל אנשים מפחדים להביע את דעתם אם היא לא דעה ימנית פופוליסטית", אמרה בעזות מצח בדיון צדדי בוועידה, ובוודאי קיוותה שהפרובוקציה תעורר הדים, תמשוך תשומת לב ותחפה על חוסר הרלוונטיות המתמשכת שלה.
זה לא קרה בישראל, וגם בעולם מבינים את ערכה האמיתי של פוליטיקאית אשר הצליחה להשלים את ריסוק מפלגת העבודה, מפלגת שלטון מפוארת לשעבר, אל סף אחוז החסימה. "הפסקתי להקשיב לדבריה בערך אחרי המשפט הראשון", הודה באוזניי חבר בונדסטאג גרמני שנכח בדיון, והוסיף בקריצה ש"דוגמת הבד המשמימה של הכיסאות באולם היתה מעניינת ומקורית יותר מהתובנות של מיכאלי".
ובכל זאת, שווה להתעכב על אמירתה המקוממת, שמגלה יותר מטפח מעולם התודעה המעוות של השמאל הישראלי בן זמננו. עולם התודעה של המיעוט הזה מושתת כולו על פילוסופיית הקוזאק הנגזל, שמשמעותה צביעות כפולה: לנכס לעצמם בעורמה ובכחש את מוקדי הכוח והשליטה של החברה הישראלית, ובמקביל להתלונן מרה שהנה מגיע הרוב ודורש להזיז למיעוט העריץ את הגבינה.
השקר של מיכאלי מכוון ומחושב היטב. היא יודעת מצוין שאם יש בישראל מי שעלולים להינזק מהבעת דעה, אלה אנשי ימין. אפילו המהפך של 1977 לא שינה זאת, ואולי החמיר את המצב, כי הנחישות של השמאל להגן על מוקדי השליטה שלו מפני בעלי דעה חופשית בתקשורת, במערכת המשפט, באקדמיה, במגזר השלישי ובעולם העסקי, רק גברה עם השנים.
מהדורה שלמה של עיתון תקצר מלפרט את מקרי ההדרה של בעלי דעות ימניות ואת שיטות ההשתקה שבהן נוהג השמאל, בשלל תחומים, אבל כדאי לזכור שגם את העיתון הזה ניסו עמיתיה של מיכאלי לסגור. בעיני השמאל, כל האמצעים במסע הצלב לסתימת הפיות תמיד היו כשרים. סופרים נודו, הושפלו ונדחקו לשוליים דקה אחרי שהעזו להזדהות עם המחנה הלאומי. קולנוענים נדחו ואיבדו כל סיכוי לקבל תמיכה מקרנות ציבוריות, רק משום שלא ביקשו לבכות ביצירותיהם על "פשעי הקלגסים הישראלים". אנשי אקדמיה איבדו באחת כל סיכוי לקידום מקצועי משום שמישהו מצא את שמותיהם ברשימות החותמים על עצומות בגנות הסכמי אוסלו.
כל אלה יצאו בזול. אחרים למדו על בשרם כמה אכזר השמאל יודע להיות, כאשר לתאווה חסרת הגבולות שלו להשליט דעה אחת - דעתו - מצטרף היותו בשלטון. אנשי תחנת הרדיו של ערוץ 7 הועמדו למשפט ונידונו למאסר רק בשל התעקשותם לשדר את דעותיהם באופן חופשי, בלי צנזורת הפוליטרוקים ממפלגת העבודה. בכל חברה דמוקרטית הדבר היה מזעזע את אמות הסיפים; בישראל בהנהגת השמאל הוא עבר חלק, כמיטב המסורת של המחנה שתמיד העדיף להכניס את הדיסידנטים למחנות.
הצנזורה ואמצעי הענישה הופעלו על ידי השמאל גם בתחומי תקשורת ויצירה נוספים. המקרה היחיד שבו אדם הועמד למשפט ונידון למאסר בישראל על קריקטורה, לא היה בשל ציורי זוועה שהסיתו נגד מתיישבים ביו"ש או דימו את בנימין נתניהו עם חבל תלייה על צווארו, אלא בשל ציור שלגלג על הנביא מוחמד מפרי עטה של הקריקטוריסטית הימנית טטיאנה סוסקין. לימים, בעקבות פרשת "שרלי הבדו", שמע השמאלי הישראלי מאחיו הצרפתים שעל קריקטורות כאלה דווקא צריך להגן, אבל מיכאלי וחבריה למחנה מעולם לא התנצלו בפני סוסקין ולא היכו על חטא שתיקתם כשרדפו אותה.
במהלך לימודיי באוניברסיטת תל אביב הכרתי עשרות סטודנטים, בעיקר מהפקולטות למדעי הרוח והאמנות, שממש פחדו להביע את השקפת עולמם הימנית, פן יבולע להם. בקרוב בתי הבכורה תתחיל בלימודיה ותיתקל באותה אווירה עוינת. אבל היי, אל תפריעו למיכאלי להתלונן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו