תפקיד העיתונאי

בעבר לימדו אותנו שתפקיד העיתונאי הוא להיות אובייקטיבי, להביא סיפור על כל היבטיו מבלי לבטא את עמדתו האישית.

אלא שכבר לפני כמה עשורים עמדו במחקרי התקשורת על שקר האובייקטיביות. עיתונאי לעולם לא יכול להביא רק את "הסיפור", משום שנקודת המבט האישית שלו מוטמעת באופן שבו הוא מספר אותו. עיתונאים הם אנשים בעלי עמדה, וזה גם חלק מהאישיות ומהצבע שהם מביאים אל הדיווחים והכתבות שלהם. לכן זה קצת אבסורדי לחשוב שדיווחי החדשות שלנו נטולי אג׳נדה.

עיתונאים תמיד מצויים בקונפליקט כשהם מביאים סיפורים שלא תואמים את תפיסת העולם שלהם ואפילו סותרים אותה. לעיתים אף מיטשטש הגבול בין עיתונאות ובין אקטיביזם. העניין הוא בכנות, בגילוי הלב, בחוסר היומרה.

בישראל מרבית העיתונאים מאמינים שהם אוחזים באמת. האמת אינה מושג אמורפי או יחסי, היא מבוססת על עובדות שאי אפשר להתווכח איתן. אלא שבדרך אל האמת יש הסקת מסקנות. העובדות מסודרות ומאורגנות באופן מסוים, יש עובדות שמובלטות ואחרות מועלמות, והכל בהתאם לתפיסת העולם של אותו עיתונאי. זה תהליך טבעי שכל מי שעוסק בתקשורת עושה: מייצר מהעובדות נרטיב, שמתווך דרך נקודת המבט שלו. זה לא קורה רק בערוץ 14. זה קורה בערוצים 12 ו־13 ואפילו בתאגיד השידור הציבורי ובערוץ הכנסת.

עיתונאים רבים רואים עצמם כקבוצת אינטרס שמקדמת ערכים חילוניים וליברליים - לתפיסתם, הם אלה שמקרבים את ישראל למשפחת העמים. השליחות שלהם היא לשאת את האג'נדה הזאת ולהעביר אותה הלאה, ובשם התיקון והריפוי הם חייבים להשתיק את הציבור, כי הם רואים בחופש הביטוי סכנה: אם העם יתבטא חלילה, ישראל תהיה מדינה מנודה, לא חלק ממשפחת העמים.

האלימות של התקשורת בלתי נראית, לא מסומנת. לכאורה אף אחד לא כופה עמדה, אבל יש עמדה שנכפית על הציבור כעמדה הנכונה, הראויה. מי שאוחז בעמדות ימניות מתויג כפשיסט או שופר או לא לגיטימי. מדי פעם מושמעות בתקשורת דעות שחורגות מהנורמה הליברלית, אבל רק כדי להתנגח במי שמשמיעים אותן, להוכיח את צדקתו של הצד השני. לא מדובר רק באג׳נדות פוליטיות של ימין ושמאל, מדובר בתפיסות עולם, בערכים. זאת גם הסיבה לעליית המדרגה באגרסיביות של כלי התקשורת. דמוקרטיה מתגוננת קוראים לזה. אפשר לקרוא לזה בפשטות סתימת פיות. בטח שלא דמוקרטיה.

הבוז, ההתנשאות והעליונות המוסרית שחשים רוב העיתונאים היום ניכרים לעין. הם עוברים דרך המסך ויש להם מטרה: לעורר בצופים/קוראים/מאזינים בושה, כדי שיחשבו היטב מה לא בסדר בדעה שלהם. אלא שהציבור כבר מאוד מיודע. אי אפשר ליצור עבורו מצג שווא של עיתונאות חסרת צבע ומעמד, ונטולת השקפה פוליטית. האג'נדות ברורות וזועקות מכל הכיוונים וכל ניסיון להסתיר אותן הוא ביזוי נוסף של הצופים והקוראים.

אנחנו לכאורה חיים במציאות גלובלית, אבל הפער בין הגלובלי למקומי גדול מאי פעם.

משפחת העמים בשקיעה, הניסיון ליישם את התיאוריות הליברליות במערב לא הוכיח את עצמו והוא מכלה את המדינות הריבוניות לאט לאט. מערכת המשפט הבינלאומית חייבת לכרסם בריבונות של המדינות כדי להשליט את החוק הבינלאומי. ואצלנו מוסרים את הריבונות מרצון, בלי לשאול שאלות. הכל כדי ש"יקבלו אותנו" בעולם המערבי הנאור.

הבוז, ההתנשאות והעליונות המוסרית שחשים רוב העיתונאים היום ניכרים לעין. הם עוברים דרך המסך ויש להם מטרה: לעורר בצופים/קוראים/מאזינים בושה, כדי שיחשבו היטב מה לא בסדר בדעה שלהם

אם רק לפני כמה שנים עוד חשבנו שלא צריך גבולות או מדינות ברוח שירו של ג׳ון לנון, Imagine, המצב הפוליטי־חברתי בכל העולם הופך מוטרף יותר ויותר ומחייב הבנה אחרת של המציאות.

יש מדינות ויש גבולות, ויש רוצחים ואנסים שכל הזמן מעוניינים להסיג את הגבולות האלה. ותמיד יש את אלה שלא יכולים להרשות לעצמם להתעלם מהמציאות. עבורם אנשי התקשורת אמורים לרצות לעבוד.