"ושאף אחד לא יקרא לי ימנית"

"שיניתי את דעתי ב־180 מעלות", אמרה תושבת קיבוץ ניר עוז ורדה גולדשטיין לצופית גרנט ושולי רנד בתוכניתם "דרכים".

זה היה זמן קצר אחרי מתקפת חמאס שבה נרצחו בנה נדב ונכדתה ים, וכלתה חן נחטפה לעזה עם נכדיה אגם, גל וטל, שם הם הוחזקו במשך 51 יום. באותו יום היא שטחה את תפיסת עולמה: "הייתי סו־קולד 'אנרכיסטית', איך הם אומרים - אנרכיסטים, לבנים, צפונבונים... אנחנו חיים כאן 53 שנים, הגעתי הנה בגיל 20. באמת, ציונות היא לא מילה גסה, זכותי להגיד שאני כאן מתוך ציונות. ואני מצפה שבמדינת ישראל יגנו על הציונים ה'אנרכיסטים' האלה, שהם חושבים שמאז ימי בגין אנחנו יושבים סביב בריכות שחייה ועושים חיים.

"ושורה תחתונה", היא הוסיפה, "אחרי כל הנאום הציוני הזה: למחוק את הרצועה, מבית חאנון בצפון ועד רפיח בדרום. אני לא רוצה לראות שם אף אחד. ושלא יגידו לי שאני ימנית, משיחית או אני לא יודעת מה". "שיגידו", אמרה בת משפחה שישבה לצידה.

גולדשטיין ידעה על מה היא מדברת. נראה שהיא צפתה את משבר הזהות העמוק שפוקד את מחנה השמאל (והקיבוצים בתוכו) בעקבות טבח 7 באוקטובר. הקולות הימניים שנשמעו בקיבוצים, שבעבר היו מיעוט זניח, מתחזקים בשנה האחרונה, ויוצרים רעידת אדמה אידיאולוגית בחלקים נרחבים בשמאל.

סקר של מנו גבע שנערך בנובמבר 2023 העלה כי רוב הציבור הישראלי תומך בחידוש ההתיישבות ברצועת עזה, מה שמעיד על שינויים מהותיים במחנה השמאל־מרכז. 16% מהנסקרים שהגדירו את עצמם שמאל־מרכז היו בעד ההתיישבות, ו־15% ציינו שהם לא יודעים אם הם בעד או נגד. אבל התנועה הקיבוצית בחרה להעלים את הקולות הללו, וחזרה אל אותו קו מוכר של החרמת נציגי ציבור מהימין. למשל, התנועה התנגדה לטקס הממלכתי שממשלת ישראל ארגנה, ובקיבוץ בארי סירבו לאחרונה להכניס את ח"כ אלמוג כהן, גיבור שהציל אזרחים רבים באותו בוקר שבת, אף שהזמינו אותו תושבים מהקיבוץ.

מקרה נוסף שעלה לכותרות בשבוע שעבר, ושמעיד על השתקה של קולות החורגים מהתבנית האידיאולוגית המוכרת, הוא של רבש"ץ קיבוץ נירים, דניאל מאיר. מאיר הוזמן לדבר בסיור של השדולה למען ההתיישבות בעזה, אחרי שבבוקר הטבח הוא ושלושה לוחמים נוספים הצליחו למנוע מעשרות מחבלים להיכנס לקיבוץ. אבל בסביבתו של מאיר נראה כי רבים מדי סוברים שעמדותיו נמצאות מחוץ לטווח הלגיטימי, ואפילו מעידות על מוסריות פגומה. אולי משום כך את הקריאה שלו ליישב את עזה, שהופצה ברשתות לפני חודשים אחדים, הוא עשה בפנים מוסתרות. גם בכרזה של השדולה להתיישבות בעזה מאיר לא מופיע בשמו אלא רק בתואר.

אבל עוד הרבה לפני מתקפת חמאס, כשהאתגרים הגדולים בצפון ובדרום היו הטרור החקלאי ותופעת דמי החסות - בתנועה הקיבוצית נמנעו מלדבר באופן פרגמטי. במקום זה הם נסחפו אחרי אג'נדות ריקות שהכתיבו מי שלא חיו לא בצפון ולא בדרום. נציגי הציבור מימין שניסו להתמודד עם התופעה לרוב כלל לא זכו לשיתוף פעולה. ח"כ צביקה פוגל, תושב הצפון בעצמו, אפילו סולק מאחד מהיישובים לאחר שהוזמן להגיע אליו.

הקולות הימניים שנשמעו בקיבוצים, שבעבר היו מיעוט זניח, מתחזקים בשנה האחרונה, ויוצרים רעידת אדמה אידיאולוגית בחלקים נרחבים בשמאל

איך שלא נסתכל על זה, האג'נדה הפוליטית של האליטות לא באמת יכולה למלא את צורכיהם היומיומיים של מי שסובלים מטרור לסוגיו - ימין ושמאל, קיבוצים ולא קיבוצים. כבר בשבוע הראשון אחרי האסון התנועה הקיבוצית ביטאה סנטימנט של חרדה מפני השתלטות של גרעינים תורניים על היישובים החרבים. שורשיו של הסנטימנט הזה נטועים באותה פריבילגיה ישנה שאפשרה לקיבוצים במהלך השנים לשלוט במרחב ההתיישבותי, עד לרמה של מי ייכנס לאן.

אבל עכשיו, במיוחד אחרי האסון הקולקטיבי של אוקטובר, הטבח חסר האבחנה וסיפורי ההקרבה הלא נתפסים - יש לתנועה הקיבוצית אחריות חברתית גדולה יותר. בראש ובראשונה, עליה לפתח מודעות עצמית.