תלמידי ישראל זקוקים ליציבות, לא לרפורמות

באפריל אשתקד הציגה שרת החינוך ד"ר יפעת שאשא ביטון את רפורמת הבגרויות במקצועות המח"ר (מורשת, חברה ורוח), שעיקרה החלפת הבחינות החיצוניות במקצועות ההומניים בבחינות פנימיות ובעבודת גמר. באמצעות המהלך קיוותה השרה לעדכן את שיטות ההוראה והלמידה, כך שיכשירו את התלמידים למאה ה־21 ויבססו אצלם מיומנויות אקדמיות חיוניות.

כנהוג במחוזותינו, רפורמת המח"ר פגשה את שר החינוך החדש יואב קיש, שמייד עם כניסתו לתפקיד החליט לבטלה, בעיצומם של שלבי ההטמעה הסופיים במערכת.

בהודעה הרשמית שהוציא משרד החינוך נכתב: "בתום שורה של דיונים ונוכח המשובים שהצטברו ממנהלים, מגורמי המקצוע במטה וממורים, שמהם עולה תמונה המצביעה על קשיים ביישום רפורמת הבגרויות במקצועות המח"ר, ועל פגיעה ביציבות ובחשיבות של מקצועות ההומניסטיקה - הודיע שר החינוך על ביטול הרפורמה של שרת החינוך לשעבר".

ביטול הרפורמה יצר התגוששות בין מחנות פוליטיים, ואינספור מאמרים הדהדו דעות בעד ונגד החלטת השר, כשלשיח הציבורי זלגו בעיקר טיעונים שמקורם בפוזיציה.

הדיון בנחיצות הרפורמה הוא חשוב, אך כיצד הספיק שר החינוך הטרי לקיים "שורה של דיונים" ולקבל החלטה מושכלת בנושא כל כך מרכזי וחשוב, ימים ספורים - או ליתר דיוק, שני ימי עבודה בלבד - מהרגע שבו התבשר על כניסתו לתפקיד? רפורמות הן מצרך חיוני ובריא שמסייע לבצע התאמה לצרכים המשתנים, זרז להתחדשות ולהתרעננות, והן אף שומרות על קיומו של עניין הציבור במערכת. חלקן יושמו לאורך זמן והתקבעו, חלקן יושמו עם התאמות ושינויים שנדרשו במהלך השנים, וחלק לא מבוטל מהן התמוססו או נגנזו בשל חילופי גברי תכופים בראשות המשרד, שפשוט לא נתנו סיכוי ליישמן.

עם זאת, כל שינוי בתוכנית הלימודים מצריך זמן הרצה ומנגנוני הטמעה יעילים כמו פיקוח, ביקורת וקשר עם ההורים. מכאן, שכדי להטמיע שינוי כהלכה ברמת בית הספר, ישנם שני מרכיבי עלות: הראשון שבהם הוא הזמן שמוסד חינוכי צריך כדי לעלות על מסלול חדש; והשני הוא איכות ההוראה, שמטבע הדברים עשויה להיפגע לאורך תקופת השינויים. כאשר מתווה אחד דורס את המתווה הקודם, ומשרד החינוך ממשיך להצניח לשטח רפורמות בצורה רוחבית וללא דיון מעמיק, הן לא יכולות להבשיל והמערכת כולה נפגעת.

הראשונים שמשלמים על כך את המחיר הם התלמידים עצמם. תחלופת שרי החינוך בממוצע של כל שנתיים, כפי שחווינו בשני העשורים האחרונים, גוררת אחריה זעזועים כבדים שמקורם לאו דווקא בשיקולים מקצועיים. כל שר מגיע עם סדר יום משלו, שאותו הוא מבקש להנחיל, ובכך להשאיר את חותמו במערכת. התוצאה המרה היא שרוב הרפורמות לא מצליחות למצות את היעדים שנקבעו להן.

בכל הקשור להטמעת תהליכים בשטח, מוטב שנלמד מפינלנד, שמערכת החינוך שלה מובילה עולמית בשורה של פרמטרים. הצלחת רפורמת החינוך במדינה הצפון־אירופית נעוצה בראש ובראשונה בניתוק החינוך מהפוליטיקה ובהקמת רשות חינוך עצמאית. כל זמן שמערכת החינוך בישראל תהיה שבויה בידיהם של פוליטיקאים קפריזיים, מערכת החינוך הישראלית תמשיך לגרד את תחתית טבלאות ההישגים העולמיות.

ראוי שממשלות ישראל יתעלו מעל שיקולים פוליטיים צרים, ויקימו באופן מדורג רשות חינוך בלתי תלויה, המורכבת מאקדמאים ומאנשי חינוך עם ניסיון רב־שנים מתוך השטח, על מנת לבנות תוכנית רב־שנתית לביצוע שיפורים חיוניים. בד בבד ישראל צריכה לאפשר לרפורמות הנהוגות זמן הטמעה ובחינה של מחזור לימודים אחד לפחות בבתי הספר התיכוניים של 5-3 שנים, כדי לבחון את יעילותן לעומק. במקביל, יש לבטל את אגפי משרד החינוך כדי שהמערכת תתייעל, תתמקצע ותהיה מוכוונת לשיפור איכות ההוראה עבור התלמידים, ולא למאווייהם של הפוליטיקאים.