בסיכומי שנת 2022 של אקו"ם חיכתה לי הפתעה: מתברר שהיוצרת המושמעת ביותר ברדיו בשנה החולפת היתה אמא שלי - נעמי שמר, זיכרונה לברכה.
זה מפתיע, כי כמעט 20 שנה אחרי מותה של יוצרת היא לא אמורה להיות מושמעת ברדיו יותר מיוצרים חיים שנמצאים עכשיו בשיא הפופולריות שלהם.
לא הייתי מַלאה את קוראי העיתון בהפתעה הפרטית הזו, אלמלא חשבתי שיש בה עניין לציבור:
עם ישראל חתום על שלוש יצירות מעוררות השראה: התנ"ך, התלמוד ומדינת ישראל, ששמה קץ לגלות הארוכה ביותר בהיסטוריה האנושית.
היות שאנחנו חיים בתוך יצירה, מעניין לבחון מהם הגורמים שסייעו ליצירתה של אמא להחזיק מעמד:
כל יוצר הוא סך כל השפעותיו, ואמא היתה עץ שנטוע על שני פלגים, שניתן לכנות אותם בשם הקליט "באך והתנ"ך".
זכיתי ללמוד ממנה גם מה זו "סקוונצה" - רצף של צלילים שחוזר על עצמו בכל פעם בגובה אחר - שזו מורשת באך; וגם מה אומר המשפט "על קיצך ועל קצירך הידד נפל" - קריאות הקרב של צבא האויב בזמן שהוא כובש את שדות ארצך - שזה התנ"ך (עַל כֵּן אֶבְכֶּה בִּבְכִי יַעְזֵר גֶּפֶן שִׂבְמָה אֲרַיָּוֶךְ דִּמְעָתִי חֶשְׁבּוֹן וְאֶלְעָלֵה כִּי עַל קֵיצֵךְ וְעַל קְצִירֵךְ הֵידָד נָפָל; ישעיהו טז, ט).
ומובן שהתנ"ך הוא שם קוד לארון הספרים היהודי כולו. הביטוי "ירושלים של זהב", למשל, לקוח מאגדה תלמודית על רבי עקיבא ואשתו, ובאך הוא שם קוד לתרבות הכללית כולה.
למשל, בשיר "זה לא כדאי, אופליה" אמא מתכתבת עם שייקספיר, והיא גם לימדה את עצמה צרפתית באופן שאפשר לה לכתוב גרסאות עבריות נהדרות לשירי ברסאנס.
אבל העיקרון ברור: הפתיחות לתרבות העולם, שכל כך חסרה בעולם החרדי, לצד האהבה למקורות היהודיים שהולכת ונעלמת מהנוף החילוני - הן הדנ"א שבבסיס היצירה של אמא.
הנה דוגמה לדרך שבה השילוב הזה מייצר רלוונטיות לשיר עשרות שנים אחרי שנכתב:
לפני כמה חודשים עמד על מגרש המסדרים בחצרים סג"מ ע', כדי לקבל את כנפי הטיס שלו.
כדי לא לחשוף את זהותו של טייס הקרב הצעיר, נאמר רק שבמשפחתו קוראים לאמא שלי "דודה נעמי".
ע' לא ידע שכשבא לו להצטרף לשירתה של "דודה נעמי" במילים "העזים והטובים" בשיר "על כנפי הכסף", זה מפני שהמנגינה שם היא סקוונצה. והוא כנראה גם לא יודע מהו המקור למילים שמגיעות מייד אחר כך: "כבני רשף יגביהו עוף". אבל השימוש בהן רומז לו שהוא הופך היום להיות חלק חשוב מחומת המגן של ארץ שכבר לפני שלושת אלפים שנה דיברה בשפתו.
כדי לשרוד לאורך זמן, מדינת ישראל צריכה להיות יצירה שנטועה על שני פלגי המים של התרבות היהודית והכללית.
כל זמן שבבתי הספר בתל אביב לא מזהים צורת דף גמרא ובישיבות בבני ברק לא מכירים צורת פרבולה, נמשיך לשיר בכאב ובתקווה "סימן שעוד לא הגענו והאופק עוד רחוק".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו