יהונתן דויטש הוא עוד חוליה בשרשרת הארוכה של גיבורי הרוח של אומתנו

אנחנו שנינו מאותו הכפר. העין דומעת והיד רועדת. בפעם השלישית מתחילת המלחמה אני חוזר אל הקינה שחיברה נעמי שמר.

ביום ראשון נרצח בבקעת הירדן עלם החמודות יהונתן דויטש, מתנדב העל של בית שאן, איש שכבר החל להקים חבל התיישבות חדש בנגב, והוא רק בן 23. עד לפני חודש דויטש, לוחם במגלן, היה בעזה. בשמחת תורה חילץ דויטש רבים מתושבי נחל עוז. "עד שהכוח שלהם הגיע לקיבוץ, נרצחו בו 15 איש. מהרגע שהם נכנסו המחבלים לא הצליחו להרוג אף אחד", סיפר השבוע אביו אורי בשבעה.

הרבה מניצולי נחל עוז נזכרו השבוע במפגש שלהם עם הגיבור הצעיר, בסוף אותו יום ארור. יהונתן עצמו סיפר לאביו על מפגש עם גיבור אחר, שלמה רון, הקשיש שבמותו הציל את משפחתו, כשהתיישב על כורסת הטלוויזיה כדי שהרוצחים יהרגו אותו ולא את אשתו, בנותיו ונכדו. יהונתן היה זה שגילה אותו.

יהונתן, תושב בית שאן, הוא בנה של תחיה, בת כיתה שלי מבית אל הזעירה והחלוצית של שנות ה־80. שכנים צמודים היינו לאורך כל הילדות והבגרות. גם בתרחישים הכי גרועים לא היה אפשר לדמיין, שבתוך פחות משנה ארבעה מבני המחזור הקטן שלנו בבית הספר - פחות מ־40 תלמידים - יאבדו את יקיריהם.

תחיה מצטרפת לאסף וייס, חברי הקרוב ושכן גם כן, ששכל את אחיו הטנקיסט, אֵלון וייס, בציר נצרים לפני כשלושה חודשים. קדמו להם יעקב ויהודית ניצן משילה, שהיו בני הכיתות שלנו ביסודי ונישאו בבגרותם. בנם גלעד, לוחם סיירת גבעתי, נהרג בתחילת הפעולה הקרקעית בעזה.

לא מזמן הייתי בהופעה של אריאל הורוביץ, בנה של נעמי שמר. הוא הזכיר שם כבדרך אגב שמחצית מבני כיתתה של אמו בקיבוץ כנרת נפלו במלחמת העצמאות. מחצית. אביו של אחד הנופלים, שאול מאירוב (לימים אביגור), אף ויתר על הלוויית בנו ולא שב הביתה מצ'כיה, כדי לסגור את עסקת הנשק המפורסמת שתציל את מדינת ישראל הצעירה.

קטונתי מצעיר בניה של שמר, אך אעז לומר שזו היתה רוח ההקרבה והעוצמה של אז ושהיא נמשכת עד היום. סינוואר כבר הבין את הטעות. גם נסראללה ואיראן מתחילים להבין שהאולפנים לא משקפים את ישראל, ושהקשקשת על המסכים היא בגדר הטעיה אסטרטגית.

את האידיאליזם והמסירות שלו יהונתן קיבל בבית הוריו. הם ינקו אותם מרוח בית אל, ששאבה את עוצמתה מכנרת וממולדת, שנשענו על המסורת וההיסטוריה היהודית ועל גבורת בר כוכבא. כך נמשכת השלשלת. אז, במלחמת העצמאות, בזכות אדם עז נפש כמו מאירוב־אביגור היו לנו רובים צ'כיים. היום יש לנו כטב"מים, צוללות, חמקנים, מכון ביולוגי, מפעל טקסטיל, ובעיקר יהונתן דויטשים, שבגיל צעיר כל כך מספיקים להציל ולתרום הרבה כל כך. מבחינה זו, שהיא החשובה ביותר, כאן בכפר הכל נשאר אותו דבר.

ואם האריס תנצח?

בכפייתיות בלתי מוסברת הישראלים עוקבים אחרי הבחירות בארה"ב, כאילו הן שיכריעו את גורלנו. ובכן, הנה סקופ. רק אנחנו אלה שיכולים וצריכים להחליט מה יקרה איתנו, וככל שגם נדע לשמור על העצמאות הזו, כך ההערכה כלפינו תגבר.

מעבר לכך - ובארץ לא שמים לב לכך מספיק - גם קמלה האריס וגם דונלד טראמפ רוצים שישראל תסיים את המלחמה. אמנם תמונת הסיום של שני המועמדים לנשיאות שונה בתכלית, אך שניהם רוצים לראות את הסוף בטרם יתיישב מי מהם בחדר הסגלגל.

טראמפ אומר "סיימו את העבודה". כוונתו שעלינו לנצח, אם כי הוא לא אומר את זה מספיק, ולא במקרה. קמלה האריס משתמשת במינוח "דרושה הפסקת אש", ועיקר הדרישה שלה מופנית לישראל. כך שאם ישראל רוצה לפתוח ברגל ימין את יחסיה עם הנשיא או הנשיאה הבאים, כדאי לה להגיע אליו או אליה כשהמלחמה מאחורינו - וזה חוץ מכל הסיבות שיש לנו לגמור כבר את חמאס.

פה כמובן נשאלת השאלה, ומה יקרה אם לא? כלומר, אם לא נשמיד את חמאס עד 19 בינואר 2025, איך יגיבו האריס או טראמפ? אין ספק שעם טראמפ יהיה קל יותר. הוא מחבב אותנו, מתעב את חמאס ואת תומכיו בארה"ב, ומוקף בתומכי ישראל. נקודת המוצא שלו תהיה בוודאי חיובית. אלא שאז יגיעו ההחלטות הפרקטיות, וזה כבר יותר מסובך.

ממשל ביידן, לצד כל הקשיים שהוא מערים, ממשיך להזרים לפה תחמושת בהיקפים חסרי תקדים. חלק גדול ממנה ישראל רוכשת בכספה, אך חלק ממומן מכיס משלם המיסים האמריקני. את זה טראמפ והמעגלים שלו פחות אוהבים. טראמפ כנראה לא יעצור משלוחים, אבל עשויה להתעורר מולו נקודת חיכוך בהקשר הזה.

"אצל טראמפ לעולם אין לדעת מה תהיה ההחלטה", אומר אדם שמכיר אותו היטב. "הוא מושפע מהאדם האחרון שיצא מהחדר, ובאופן כללי הוא בלתי צפוי. כך שהוא בוודאות יהיה טוב יותר לישראל מאשר האריס, אבל בכל פעם שזה יגיע להחלטה קונקרטית שעליו לקבל, אתה לא יכול להיות בטוח מה תהיה התוצאה".

טראמפ הוא הבעיה הקטנה. כי במקרה שהאריס תהפוך לנשיאה - וסיכוייה גבוהים מאוד - התסבוכת תהיה גדולה הרבה יותר. האריס נקטה קו נוקשה כלפי ישראל לאורך המלחמה, והמשיכה בו בפגישה עם נתניהו אחרי שכבר הפכה למועמדת.

מטה האריס הודיע בתחילת השבוע כי היא "מתנגדת לאמברגו נשק על ישראל וסבורה שישראל צריכה לקבל את החימוש שהיא זקוקה לו, כדי להגן על עצמה מפני איראן ושלוחותיה". מילים חשובות שהאריס עצמה לא הוציאה מהפה.

הסגן שבחרה, כפי שמתאר ליאל ליבוביץ במוסף זה, נוהג להתרועע עם שונאי ישראל. היועץ הבכיר שלה, פיליפ גורדון, ומי שעשוי להיות ראש המועצה לביטחון לאומי אצל האריס, נוטה לחבב ובכן, את איראן. גורדון חשוד כבעל קשרים עם גורמים פרו־איראניים וחתום על מאמרים שהזהירו בחריפות מפני הטלת סנקציות על איראן.

שותפתו לכתיבת אחד המאמרים עמדה בקשר עם רוב מאלי, מי שהיה השליח של הממשל לענייני איראן. אלא שמאלי, כך התגלה, היה נתון להשפעה של גורמים פרו־איראניים בוושינגטון. עד עצם היום הזה לא ברור אם מאלי היה סוכן מדיח או סוכן מודח. הממשל הצליח לקבור את הפרשה. מה שבטוח הוא שבתחילה מאלי נעלם, אחר כך הסיווג הביטחוני שלו הוסר ולבסוף הוא אולץ להתפטר. גורדון הסתובב בחוגים שלו ושל המעורבים האחרים בפרשה.

אדם נוסף שצפוי לתפקיד בכיר הוא אילן גולדנברג, שמונה השבוע על ידי האריס לשמש "שליח המפלגה הדמוקרטית לקהילה היהודית". גולדנברג נולד בירושלים כשמשפחתו ניסתה לעשות עלייה. כשחזרו לניו ג'רזי, הוא למד בבית ספר יהודי עם זיקה לזרם הקונסרבטיבי. בשנים האחרונות שימש יועץ של האריס, בצמוד לגורדון הנ"ל. גם לו מצפה תפקיד אם האריס תנצח.

גולדנברג הוא דמוקרט יהודי קלאסי, אך בן הדור החדש, כלומר סטייל ג'יי־סטריט. הוא תמך בהסכם הגרעין עם איראן, הצדיק את החלטה 2334 של מועצת הביטחון, וסבור שנתניהו ואבו מאזן היו אשמים באותה מידה בכך שלא הגיעו להסכם שלום בעשור שעבר, בתיווכו של ממשל אובמה - תיווך שגולדברג היה חלק ממנו.

גולדנברג מעיד כי מורו ורבו היה מרטין אינדיק, השגריר האמריקני המנוח, שנולד בלונדון, גדל באוסטרליה ומוושינגטון הרחוקה ידע לומר בפסקנות מתנשאת מה בדיוק ישראל צריכה ומה לא צריכה לעשות. כשלא עשינו מה שרצה, אינדיק דגל ביד קשה.

הגישות האלה הן תוצאה של עודף ביטחון עצמי ושל הטיה רגשית בלתי נמנעת בנוגע לבני עמך שלך. כי גולדנברג התנגד להעברת השגרירות האמריקנית לירושלים וטען שתביא להרג דיפלומטים אמריקנים במזרח התיכון. הוא תקף במילים קשות את המדיניות המזרח־תיכונית של ממשל טראמפ - מדיניות שהסתיימה, כזכור, בהסכמי אברהם.

בסוף העשור הקודם גולדנברג אמנם הזהיר מפני התפוצצות בין ישראל לעזה, אך הגיע לתשובה הנכונה בדרך שגויה. הסיבה לפיצוץ הצפוי לדעתו היתה המצב הכלכלי ברצועה, והדרך למנוע אותו היתה ממשלה מאוחדת של חמאס ופת"ח - שתי פנטזיות שלא קשורות למציאות.

כך שאם האריס תנצח, נקבל סביבה שני יועצים לעומתיים מאוד. אחד שדוגל בהקלות על איראן, ואחר שתומך ביחס קשוח לישראל בהקשר הפלשתיני. בתנאים האלה אפילו אובמה ייחשב כנשיא אוהד, שלא לדבר על אנקל ג'ו הפורש.

המסקנה היא אפוא שוב, שיש לישראל כחמישה חודשים להשלים את משימותיה הצבאיות. אם לא תעשה זאת, גדולים הסיכויים שהאריס תכפה עלינו את הפסקת הלחימה, או לפחות תקשה עלינו מאוד להמשיך בה.

נקמנות לשמה

אחד הצעדים התקדימיים הקשים שממשל ביידן הפעיל נגד ישראל היה העיצומים - סנקציות בלעז - על עשרות אזרחים ישראלים. בשבוע האחרון, אחרי חודשים ארוכים שבהם היתה אפס תגובה ישראלית, יהודית או משפטית לעיצומים, נרשמו סוף־סוף מהלכי נגד. תביעה ראשונה נגד הממשל הוגשה בטקסס. בליבה הטענה הצודקת שהעיצומים נוגדים את החוקה האמריקנית ופוגעים בזכויות יסוד של אזרחים.

במקביל, האנליסט מייק דוראן פרסם ב"טאבלט" מאמר שזכה לתהודה על מה שמתרחש מאחורי הקלעים של הממשל. דוראן מראה כי הסנקציות נגד הישראלים תקדימיות לחלוטין, ומסביר כי מטרתן פוליטית: ליצור אווירה של מחלוקת סביב הממשלה הימנית. אגב, השגת המטרה כשלה. סיפור העיצומים לא ממש תופס בישראל, ואם יש לו השפעה פוליטית כלשהי, היא רק דחיקת המצביעים עוד יותר ימינה.

מרגע שהסכר נפרץ והוטלו עיצומים על "מתנחלים אלימים", ולאחר שמדינת ישראל הגיבה באדישות לפגיעה החמורה באזרחיה, השיטפון דהר פנימה. לפני חודש הוא הגיע לאישה תמימה בשם רעות בן חיים, אם צעירה לשמונה ילדים מנתיבות, שחטפה פטיש מאה טונות על הראש.

בן חיים הובילה את "צו 9", תנועת מחאה לגיטימית לחלוטין נגד הכנסת הסיוע ההומניטרי לעזה - כלומר לחמאס. הממשל בתגובה חסם לה את חשבון הבנק, בלי דין, בלי משפט ובלי התראה מוקדמת. איפה נשמע כדבר הזה? ככה מתנהגת מדינה שמתפארת בערכיה הדמוקרטיים? בזכויות הפרט?

כנ"ל לגבי השף דהיום אלאור אזריה. לפני שמונה שנים הוא נידון בבית דין צבאי וישב בכלא על מעשה בעייתי שעשה בשירות הצבאי. מה פתאום הממשל מעניש אותו רטרואקטיבית? ומה משפחתו אשמה? בלי שום היגיון, בלי הצדקה ואפילו בלי תועלת כלשהי לממשל עצמו. מה יש פה חוץ משנאה ומנקמנות?

כאמור, השבוע החלה התעוררות. עו"ד ג'רום מרכוס, שהיה ממגישי התביעה נגד הממשל בטקסס, אמר לי בשיחה טלפונית כי העיצומים מפירים את החוקה ואת החוק האמריקני.

"במציאות הסנקציות הוטלו בצורה משמעותית רק נגד יהודים. למשל, פקידים של הרשות הפלשתינית שרצחו יהודים במו ידיהם לא ספגו סנקציות, אבל יהודים שמוחים על 'הסיוע ההומניטרי' לחמאס ספגו. שנית, המסקנה ש'מתנחלים' ישראלים היו אלימים מבוססת כולה על סטטיסטיקות מוטות מאוד ולא מדויקות, שנאספו ופורסמו על ידי פלשתינים ותומכיהם. הממשל האמריקני לא עשה דבר כדי לוודא שההאשמות שלו באלימות נגד יהודים מדויקות. שלישית, הממשל תקף אנשים וארגונים, כמו 'צו 9' ומנהיגיו, על השתתפותם בפעילות מחאה לגיטימית. כל זה חריג, ואנחנו מאמינים שהוא לא חוקתי".

מרכוס אומר דברי טעם, ואלה בדיוק הדברים שראש הממשלה וכל השרים היו צריכים לומר בארץ, וכל הנציגים הישראלים היו צריכים לחברי הקונגרס בוושינגטון. ככה לא מתנהגים לבעלת ברית. נקודה. אך נתניהו, במקום להקים קול צעקה ברגע הראשון, הורה למשרד החוץ לא לגעת בנושא ובעצמו כמעט לא מתבטא ולא פועל לגביו. זו טעות קשה, שכבר עולה לנו במחיר כבד, והריבית רק תגדל אם האריס תנצח.

הטעות השנייה, הקשה אף יותר, שייכת לתושב גבעת רונן דוד חי חסדאי, אחד משני החשודים בתקיפת הבנות הבדואיות בשבת שעברה. חסדאי כבר נמצא ברשימת המוענשים של הממשל. ברגע שעשה מה שהוא חשוד בו, הוא מספק לממשל את כל הצידוקים להמשיך בהענשה החד־צדדית שלו ושל חבריו. כעת לפקידים בוושינגטון אין סיבה לא להמשיך להישען על דיווחי השמאלנים, האנרכיסטים והפרובוקטורים שבאים להתסיס את השטח ביו"ש. במעשה המיוחס לו, סיפק חסדאי ליריביו את הלגיטימציה.

גם השלכות הרוחב עצומות. יהיו רבים בארץ שייענשו בגלל המעשה המופקר של ההתנפלות על הצעירות - שלא לדבר על חומרת המעשה עצמו. אלף עורכי דין באמריקה לא יצליחו להוציא מהבור מתיישב אחד, אם חבריו פה לא עשו את המינימום כדי לשמור עליו.