חג החנוכה נוכח־נפקד במקורות היהודיים הקלאסיים. במשנה ובתלמוד הוא מוזכר רק אגב אורחא, ובשונה משאר הרגלים והמועדים (גם המאוחרים שבהם, כגון פורים) לא נקבעה לו מסכת משלו בתלמוד.
ברכת "על הניסים" מתמקדת בנס פך השמן ולא בניצחונם של החשמונאים על היוונים, ויש דעה התולה את ההתעלמות מניצחון החשמונאים ברצון להשכיח את שמם מזיכרון האומה, על שנטלו את המלוכה מבית דוד או על שאחרוני מלכיהם סטו מדרך הישר והצטרפו אל הצדוקים.
מקצת מדעות אלה מצאו להן מהלכים גם בספרות היפה. כך, למשל, פרקים אחדים ברומן ההיסטורי של הסופר משה שמיר, "מלך בשר ודם", יסודם בהנחה שחז"ל או הפרושים, למן ימיו של יוחנן כוהן גדול ואילך, ביקשו לדחוק את רגליהם של מלכי בית חשמונאי ולא זכרו להם את חסדיהם מימים ראשונים.
חנוכה אף "גויר" בידי התנועה הציונית: במקור החג מציין את חנוכת בית המקדש מחדש ואת הנס שבניצחון על היוונים. אנשי התנועה הציונית תרגמו את סמלי החג ללשון "לאומית־חילונית".
כך, למשל, הומר שמו המקורי של החג ל"חג המכבים" או "חג החשמונאים". גם מוטיב הנס הושמט או הוצנע. הדבר ניכר בשיר הפופולרי "אנו נושאים לפידים" של אהרן זאב (שמנוגן מדי שנה בטקס הדלקת המשואות בליל יום העצמאות): "נס לא קרה לנו, פך שמן לא מצאנו". בדומה לכך הודגש הניצחון הצבאי, והפסוק "מי ימלל גבורות ה', ישמיע כל תהילתו" הומר בשיר: "מי ימלל גבורות ישראל, אותן מי ימנה, הן בכל דור יקום הגיבור... מכבי מושיע ופודה".
לימים, היה "מכבי" כינוי לאגודת ספורט גדולה, ועיקר החג הוסב מאמירת "הלל" ו"על הניסים" למירוץ הלפיד ולטקסים "לאומיים־אזרחיים". בארה"ב הגדילו לעשות והיו שאיחדו אותו עם כריסמס, כינו אותו "מֶרי חנוכה", והציבו את דמות יהודה המכבי כתחליף לסנטה קלאוס.
עיון במקורותיו ההיסטוריים והלאומיים של חג החנוכה מלמד שאחד ממוקדיו המרכזיים היה מאבק על אמונות ודעות נגד ההתייוונות, ספרותה, סמליה ותרבותה. בהקשר זה ראוי ליתן את הדעת לקידוש הרוח והגבורה, ולהעדפת ערכים אלה על פני הנצחת הכוח.
להבחנה שבין "כוח" ו"גבורה" חשיבות רבה. בין שני המונחים יש הבדל תהומי. הרב יוסף דב סולובייצ'יק, מהוגי הדעות היהודים הגדולים במאה ה־20, מסביר שה"כוח" מתייחס בעיקרו לפן הפיזי, ואילו ה"גבורה" לפן הנפשי והרוחני.
יכול לעמוד לפנינו איש רב־כוח, רב־שרירים ועתיר ריבועי בטן, "איש הברזל" או "מר עולם". אך בה בשעה הוא נטול כל "גבורה", אישיותו חלולה ונבובה, ריקה מתוכן רוחני ומחזון, מי שבריונותו אומנותו, ומנצל את כוחו לרעה, לשם הטלת אימה ומורא על סביבתו.
לא כן ה"גיבור" שכנגדו. הלה יכול להיות רזה וכחוש, צפלון, שחוף וגרום, אך מלא עזוז וגבורה רוחנית, ומסוגל לעמוד איתן גם נגד רוחות הפופוליזם ולהגיע לפסגות רוחניות ומנהיגותיות.
חז"ל היטיבו לבטא את הרעיון שלפיו ה"גבורה" מתבטאת לעיתים דווקא באיפוק ובריסון הכוח, ואמרו: "איזהו גיבור? הכובש את יצרו".
במקום "הגיבור הכובש", הרומס את אויבו, העלו חז"ל על נס דווקא את הגיבור ש"כובש את יצרו", אומר לו "די" ונמנע מניצול מלוא כוחו ושררתו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו