העיר פלוג'ה שממערב לבגדד נודעה בעברה, בתקופת המשנה והתלמוד, כמרכז תוסס של חיים יהודיים, ופעלה בה אף ישיבת פומבדיתא (כשמה הקדום של העיר).
לאחר שהאמריקנים כבשו את עיראק באביב 2003 והעניקו את השלטון בה לבני העדה השיעית, הפכה העיר, שמרבית 300 אלף תושביה הם סונים, למוקד של מחאה והתנגדות לכוחות הכיבוש האמריקניים. באביב 2004 פרצה בעיר התקוממות, שבמהלכה תקפו חמושים עמדות וסיורים של הצבא האמריקני. זה הגיב בתקיפות ובנחישות. אספקת המים והחשמל לעיר נותקה, וחלק ניכר ממנה "שוטח" בהפצצות מהאוויר שנועדו לפגוע ולחסל את קיני החמושים ואת המרחבים העירוניים שמהם פעלו. הקרבות הביאו להתרוקנות העיר מתושביה, ועוד קודם לכן - למותם של אלפים מהם, חלקם הגדול מתקיפות מהאוויר של המטוסים האמריקניים.
פלוג'ה היתה רק טיפה בים המלחמה בעיראק. מאז פלשו אליה האמריקנים בשנת 2003, ובוודאי לאחר הופעתו של דאעש והיציאה למאבק בו, נהרגו מאות אלפי עיראקים - בין חצי מיליון למיליון - מרביתם כמובן אזרחים, עשרות אלפים מהם בידי הכוחות האמריקניים במאבקם בסדאם ובדאעש.
למלחמה בטרור וברודנות יש, אפוא, מחיר. כך בעיראק, וכך גם באפגניסטן - שמאז שכבשו אותה האמריקנים ב־2001, לאחר 11 בספטמבר, נהרגו בה כרבע מיליון איש, 70 אלף מהם אזרחים, יותר ממחציתם בתקיפות של הכוחות האמריקניים ובעלי בריתם.
גם בסוריה משלמים האזרחים את מחיר המלחמה המשתוללת בארצם. לא רק זו שמנהל בשאר אל־אסד נגד העם הסורי, אלא גם את מחיר מלחמתה של ארה"ב - מלחמה צודקת מאין כמוה - בדאעש. על פי ההערכות, נהרגו יותר מ־20 אלף אזרחים סורים בתקיפות של מטוסי הקואליציה הבינלאומית, בהנהגת ארה"ב, נגד יעדים של דאעש.
כשמדובר בעשרות אלפי נפגעים והרוגים, אין כמובן יכולת או עניין לבדוק כל מקרה לגופו, ומי שבכל זאת מנסה לעשות כן נהדף בבוטות בידי הממשל האמריקני, המעניק הגנה וחסינות מלאות ללוחמיו מפני חקירה בינלאומית ומפני בית המשפט הבינלאומי בהאג.
גם במקרה של ישראל, מספרם של האזרחים הפלשתינים הבלתי מעורבים שנהרגו בשגגה מאש כוחותינו במהלך תקריות אלימות ביו"ש (להבדיל מחמושים, מתפרעים ומיידי אבנים המחפשים להתעמת עם כוחות הביטחון), אינו עולה על אצבעות כף יד אחת. אך לעומת המקרים הנ"ל - פקידי מחלקת המדינה בוושינגטון תמיד ממהרים לגנות, ואף לדרוש חקירה ומיצוי הדין עם חיילי צה"ל בכל מקרה ומקרה. ולבד מכך, לפקידים בוושינגטון יש כישרון ידוע לספור עצים - כל אחד מהם - אבל לא לראות את היער. כלומר, להתעלם מהעובדה שביו"ש מתנהל מאבק פלשתיני חמוש, מאבק של טרור, בחיילי צה"ל, כמו גם באזרחים הישראלים המתגוררים באזור.
האם הפקידים בוושינגטון מצפים מישראל לאמץ את הגישה האמריקנית? את אותה גרסה מרוככת של המודל הצ'צ'ני, שאותו הפעילו הרוסים במאה הקודמת בקווקז ובעשור האחרון בסוריה, ולאחרונה גם באוקראינה? כלומר, כתישה של המרחב שבו פועלים החמושים, ורק לאחר שלא נותר בו בניין אחד על תילו - כניסה של חיילים אליו?
הרג אזרחים בלתי מעורבים הוא מצער וכואב, ויש לעשות הכל כדי למנוע אותו. אבל אין מדובר בהפגנות של שחורים בעריה של ארה"ב, שגם למולן ידה של המשטרה קלה על ההדק. מדובר במלחמה לכל דבר - ובמלחמה, כמו במלחמה... אלא שמתברר שלישראל אסור מה שמותר לארה"ב או לרוסיה.
בקריאות צדקניות לנהוג ברכות עם רדיקלים ועם קיצונים, מוטטו האמריקנים את משטרו של השאה באיראן, דחפו את חוסני מובארק אל סופו וכיום פועלים לערער את יציבות השלטון במצרים ובערב הסעודית. האם איש בוושינגטון לא לומד מטעויות העבר? ואם הפקידות בוושינגטון לא רוצה לעזור - לפחות שלא תפריע.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו