חינוך מופרט גורר מלחמת תרבות - לא אבי מעוז

החברה הישראלית הרבה פחות משהיא מפולגת "מטבעה", היא משוסעת כתוצאה ממדיניות. המדיניות המכוונת של הפרטת החינוך, על צורותיה המרובות, גוררת, למשל, הרחבת פערים חברתיים ופגיעה בשוויון ההזדמנויות. אבל לא רק סכסוכים חברתיים־כלכליים עלולה הפרטה לטפח, אלא גם סכסוכים תרבותיים־זהותיים.

זה מה שאנחנו רואים בהזדעקות חסרת הכנות נגד הפקדתו של אבי מעוז על התכנים החינוכיים שמחוץ לתוכנית הלימודים ה"רגילה". פיתוח התכנים האלה והוראתם הועברו מזמן "בקבלנות" לגורמים פרטיים, עוד בימיה של יולי תמיר, שרת החינוך הסוציאליסטית לכאורה והמפריטה למעשה. התוצאה היא שמערכת החינוך, במקום לגבש את הזרם המרכזי שבחברה הישראלית המתחנך ב"חינוך הממלכתי", נעשית לזירה פלגנית. כל גורם בחברה האזרחית מושך בשרווליה לכיוון הרצוי לו, הפוך מכיווני יריביו. בלי חינוך ממלכתי ערכי, אנחנו נידונים ל"מלחמת תרבות" מזיקה ולהפקרת ההשכלה והזיכרון הלאומי.

מי שנתנו יד ביוזמה או בשתיקה להפרטת החינוך הממלכתי ולפריצת בתי הספר לעמותות שמאליות, אין להם רשות להתקומם נגד אבי מעוז עכשיו. מי שהפקירו את הזירה של החינוך לערכים חברתיים ולאומיים וקיצצו עד למינימום שערורייתי את שעות ההוראה בהיסטוריה ובספרות עברית, בתנ"ך ובתושב"ע, לא רק טיפחו פה בורות ושטחיות, אלא גם מילאו את הריק בתחליפי תעמולה מכל הכיוונים.

רק לאחרונה ביטלה שאשא ביטון את בחינות הבגרות בתחומים האלה, אבל זה רק שפל חדש בכרסום ובצמצום ארוכים ושיטתיים שלהם. הרבה לפניה, שרי חינוך מהמרכז־שמאל ומהמרכז־ימין, דתיים וחילונים, פגעו חמורות בלימודי הזהות והתודעה הקיבוצית שלנו, ושיבשו את ההוראה שלהם בבית הספר. אי אפשר, למשל, ללמד היסטוריה של עם ישראל, אי אפשר לרתק תלמידים למהלכיה המופלאים כשמלמדים, כמו היום, "דוגמיות" היסטוריות מנותקות זו מזו, ללא רצף המאפשר לראות מהלכים שכאלה. ההיסטוריה היהודית ארוכה, אז חכמי הקיצוץ בשעות ההוראה החליטו "לדגום" אותה. מלמדים היסטוריה כמו רשימת מכולת של דוגמיות, והתוצאה היא שעמום.

לתוך החלל הריק הערכי שפערו הקיצוצים בשעות ההוראה, נכנסה ההפרטה בדמות עמותות התעמולה השונות - שמאל, ימין, אמונה זו או אחרת, פרוגרסיביות או דת, ציונות לצד פוסט־ציונות ואפילו אנטי־ציונות. זה קורה מתוך רישול מחשבה או בכוונה תחילה. והמצב מחמיר כאשר עיריות כמו עיריית תל אביב ומכוני הכשרה שונים מטפחים בחלק מבתי הספר מנהלים פוסט־ציוניים, והם הבוחרים מבין עמותות התעמולה. בחלק אחר של בתי הספר המצב טוב רק מעט יותר, וגם בהם לא מקדישים מחשבה שיטתית לטיפוח תודעה קיבוצית ישראלית.

התוצאה: אובדן היכולת שלנו ליצור במערכת חינוך ממלכתית אחת מכנה משותף ערכי בסיסי שממנו ייצאו המחלוקות. יש ברכה רבה בחברה המקיימת בתוכה מחלוקות, בתנאי שהיא מסוגלת לבסס אחדות יסודית שממנה ואליה המחלוקות יוצאות וחוזרות. החינוך הממלכתי הפקיר לחלוטין את המשימה והפריט עצמו לדעת.

נכון, חינוך ממלכתי עלול להתרדד לכדי מכנה משותף שמרוב זהירות לא אומר כלום ולכן הוא חסר השפעה על התלמידים. זוהי מלאכתו של משרד החינוך, מלאכה שהוא ערק ממנה, להציע לתלמידי החינוך הממלכתי מכנה משותף ערכי רחב, באמצעות הוראת היסטוריה, ספרות, תנ"ך ותושב"ע, בלי להירתע ממחלוקות ומדיונים נוקבים. אבל בריחה חסרת תושייה אל עמותות חיצוניות תבטיח כישלון באחת המשימות העיקריות של משרד החינוך - טיפוח תודעה אחדותית ודמוקרטית המשותפת לנחלקים ביניהם. בזה בדיוק הצטיינו, מראשית הציונות ועד לשנים האחרונות. היכולת שלנו להתגבש לאומה דמוקרטית אחת, ולא "שבטים" כביטויו המטעה והמדיח של הנשיא ריבלין, היא קורבן ישיר לתהליך הרב־צדדי של הפרטת החינוך שהשתולל כאן בעשורים האחרונים.