דמיינו לשנייה את סדר יומו של שר האוצר: הוא קם בבוקר, מצחצח שיניים, עושה מתיחות, שותה קפה, אוכל ארוחת בוקר, לובש חליפה ומגיע למשרד. ואז מה? לא כל כך פשוט, נכון?
בוודאי תגידו הוא אחראי לאוצר, מה יכול להיות מסובך כל כך. בדמיון הקולקטיבי שלנו הוא יושב בכספת מלאה במטבעות זהב, פקידי מס מביאים דליי כסף פנימה ושרים יוצאים עם כסף החוצה, ושר האוצר מחליט כמה כל אחד מקבל. הוא יכול להיות נדיב ולעזור לחלשים, והוא יכול להיות קשוח וקמצן ולהגיד "שלי", משל היה גולום מ"שר הטבעות". ובכן, לא בדיוק.
אף שמרבית האוכלוסייה מחזיקה - כמו גם מרבית הפוליטיקאים - בתפיסה דומה לתיאור שהצעתי, עיקר תרומתו של שר האוצר למדינה אינה באיסוף ובחלוקת הכסף. אפשר עם אותו שיעור מס, ואפילו עם אותו תמהיל מס (קרי היחס בין מע"מ למס הכנסה למס חברות), להשיג תוצאות שונות מאוד להשגת המטרה המרכזית של שר האוצר ושל הממשלה בכלל.
ומהי אותה מטרה? הגדלת רווחתם של אזרחי ישראל. שר אוצר טוב קם מדי בוקר וחושב כיצד כלל אזרחי ישראלי יחיו טוב יותר היום מאשר איך שהם חיו אתמול. אפשר לכנות זאת במונחים כמו רמת חיים, או היעדר יוקר מחיה, או מחאת המילקי, או למה הדיור יקר וכדומה. דוגמאות לא חסרות.
אין זה אומר כמובן שאין מקום לעשות רפורמות עמוקות ונדרשות במערכת המס או הרווחה, אך אלה אינם המוקשים הגדולים. יש מדינות עם שיעורי מס גבוהים יותר ומערכות רווחה גדולות יותר, והן עדיין עשירות יותר מאיתנו, ובהרבה. כדי להפוך את אזרחי ישראל לעשירים יותר אנחנו צריכים להבין מה מייצר את העושר הלאומי והפרטי, והתשובה לכך אינה עץ כסף שממנו שר האוצר קוטף את פירות הצמיחה. לנורבגיה יש עץ כזה בדמות שדות נפט עצומים, אבל לנו אין.
אנחנו צריכים לייצר את העושר שלנו בעצמנו. מדד טוב למדידת היכולת שלנו להעשיר את עצמנו נקרא "פריון עבודה" או "תוצר לשעת עבודה": סך הדברים שיש לנו - דירות, המבורגרים או בתי חולים - הם תוצאה של סך העבודה במשק. הסתכלות על המשק דרך פריון העבודה מציגה תמונה עגומה מאוד: נכון ל־2020 התוצר לשעת עבודה בישראל היה נמוך ב־22% מהממוצע ב־OECD, וב־40% מהמדינות שאנחנו רוצים להידמות אליהן. מפריון העבודה נגזר השכר, ובשפה יומיומית - העובד הישראלי עובד יותר מדי ומרוויח מעט מדי. התפקיד המרכזי של שר האוצר הוא להגדיל את פריון העבודה.
נדמה את העובד הישראלי לשחיין בבריכה. באירופה ובארה"ב הבריכה תהיה מלאה במים, בארץ היא תהיה מלאה בסירופ. לא משנה כמה העובד הישראלי מוכשר ושרירי, היכולת שלו להתחרות נמוכה מאוד.
לפני שנים פגשתי עובד באחת מחברות הטלפונים הגדולות והחדשניות בעולם. הוא סיפר לי שכדי לעבוד על האבטיפוסים שלהם הם צריכים להבריח את הדגמים לארץ. בכל פרק זמן עובד של החברה היה מבריח טלפון סלולרי מתקדם בנתב"ג, רק כדי שעובדי הפיתוח יוכלו להמשיך ולפתח את הדגם הבא. הסיבה לכך היא ביורוקרטיה של רישום מכשירים שהיתה לוקחת חודשים. חברת אפל היתה סוגרת את מרכז הפיתוח אם היא היתה צריכה לעבור במסלול הירוק. הביורוקרטיה והרגולציה הן הסירופ שדרכו שוחה העובד הישראלי, או לפחות מנסה לשחות.
בכל בוקר שר האוצר צריך לשאול את עצמו כמה רגולציות וביורוקרטיות הוא יכול לפרק היום, כמה הוא יכול להקל על העובד הקורס תחת הנול. מתוך הרגולציות האלה, ההרסנית ביותר היא רגולציית העבודה, מבנה שכר בן 70 שנה, תוצאה של מעורבות ההסתדרות בכל. עשרות חוקים ותקנות, ועלויות ההעסקה הדרקוניות, בעיקר אלה הנופלות על עסקים קטנים, פוגעות עד היום בפריון העבודה וברווחה של כולנו.
שר האוצר חייב לטפל בהן תחילה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו