מה תופס אותי בתשדיר הזה? מה לופת אותי בעוצמה ומחזיר אותי בכוח לימים ההם?
אלה היו הבחירות הכי מעניינות בתולדות ישראל. שבעה חודשים בלבד אחרי רצח רבין הנורא, שטלטל אותנו כמו ששום דבר לפניו לא טלטל, התייצב העם בישראל לבחירות. את חלל האוויר מילאו שני ענני עשן סמיכים: ענן חרון מאשים וענן עלבון מלא זעם ותסכול. הענן של השמאל והענן של הימין.
במבט לאחור, מי שהתייצבו באותן בחירות למבחן הציבור היו שניים: המנהיג המכהן, בעל בריתו של הנרצח ומי שעמד לידו על הבמה ושר עימו את "שיר לשלום" - ומי שעמד, ובכן, על המרפסת ההיא והסית כביכול.
נציג מחנה השלום, ונציג המחנה שממנו יצא הרוצח.
את התיאור המדויק הזה אני מניח בפני קהלים צעירים שבפניהם אני מרצה, ואז שואל אותם מי לדעתם ניצח בבחירות ההן.
וכולם עונים כמובן שפרס ניצח, ואני מקבל את רגע השיא שלי בהרצאה ומספק להם את הנתון המדהים הבא: כמעט 80 אחוזי הצבעה, 50.5 אחוזים לנתניהו, 49.5 אחוזים לפרס. בום.
הם באופן קבוע לא מאמינים לי, ואני חוזר איתם אל הימים ההם ומנסה להבין.
והתשדיר הזה, שתחת הכותרת "עושים שלום בטוח" עשה עבודה נהדרת, זכור לי בעוצמה רבה ומסביר היטב את הזירה, לא בגלל מה שיש בו - אלא בגלל מה שאין בו: אין בו שום התייחסות אל הרצח ואל טראומת הרצח.
מערכת הבחירות דאז נסבה סביב נושא הליבה של הסכמי אוסלו והמצב הביטחוני.
שורת פיגועים נוראה וכישלון מוחלט של הסכמי השלום הועלו אל ראש הקמפיין והביאו לניצחון הבלתי נתפס של נתניהו.
הנרטיב, הפסול בעיניי, של ההאשמה הקולקטיבית של הימין ברצח, תוך מיקוד האצבע המאשימה בנתניהו המסית, נולד כבר אז, אבל עובד והועצם רק שנים אחר כך לכדי מסר פוליטי.
בשלב ההוא היה השמאל בטוח כל כך בניצחונו עד שהוא בקושי עבד על הבאת בוחרים. המסר "שלום בטוח" היה נראה לו עלוב לעומת רוח השלום שנרצחה.
לימור לבנת, שדיברה בתשדיר על הליכוד שחוזר, היתה נראית להם הזויה, ובני בגין, שהכריז בפתוס "הצביעו מחל ונתניהו, הצביעו נתניהו ומחל", היה נראה להם כמו דמות מתוכנית סאטירה.
באותם רגעים ממש ישב חצי עם בבית, כואב את כאבי אי־הביטחון המדממים ופגוע עד עמקי נשמתו מההאשמה הקולקטיבית ברצח, ואמר ללימור לבנת ולבני בגין ולאיש שהם הציבו בראש הליכוד: כן.
זרמי העומק ניצחו את המציאות השטחית וקבעו תוצאה לא צפויה. היום, כשאני מסתכל על התשדיר הזה, אני מבין שהוא תשדיר ניצחון.
ואולי יש סיבה נוספת לכך שהתשדיר הזה מוצא חן: הגעגוע לפוליטיקאים של פעם.
במקרה הספציפי הזה, הגעגוע לשני האנשים שמופיעים בתשדיר ולמה שהם היו פעם, טרם היות פוליטיקת הארץ הזו בית משוגעים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו