סבא שלי, אליקים העצני

בתחילת השבוע הלך לעולמו סבא שלי, אליקים העצני. הסבא הפרטי שלי היה מורה דרך לאומי, החלוץ שלפני המחנה, איש החזון והמעש, אדם אצילי ופשוט. הוא נטמן באדמת חברון, הצטרף אל האבות והאימהות וגם אל אשת חייו, ציפורה. חלק מנצח ישראל.

ממרום 96 שנות חיים לומדים כיצד נבנית אומה. מהילדות בגרמניה, ילד יהודי יחיד העונה לשם גאורג בומבך, בבית ספר נאצי, שעמד מול שטף שנאה שהגיע מהתלמידים ומהמורים כאחד. לפני כשנה הוא קיבל ממישהו, כנראה בן כיתתו, מכתב גדוש אנטישמיות ושנאה, שנתן לנו טעימה עם מה התמודד גאורג הקטן. כשהשמיים המשיכו להתקדר לאחר ליל הבדולח עלתה המשפחה לארץ ישראל, למולדת. כך ניצלו מהשואה. כאן הוא שירת ב"הגנה", כאן הוא נפצע קשה בקרבות העצמאות בירושלים, וכאן הוא גם עברת את שם משפחתו ל"העצני", שהיה אחד מגיבורי דוד המלך. כזה הוא היה - חי את תקומת ישראל מתוך שורשי התנ"ך.

הוא למד משפטים וסיים בהצטיינות, אבל אליקים, כמו אליקים, לא היה רק סטודנט. כשראה את שטף העולים החדשים שהגיעו למדינה הצעירה, הוא הבין. הוא ארגן התנדבות המונית במעברות בארגון שהקים, "שורת המתנדבים". הוא חלם והגשים, עבר לגור בפחון במעברת תלפיות, שם גם הכיר בחורה צעירה, ציפורה, ושם נולדה האהבה. אבל האיש שחלם והגשים נתקל אז בשחיתות שלטונית. כאחד שלא שותק מול עוולות הוא נלחם, ושורת המתנדבים הפכה לארגון שנלחם אז בחושך.

ואז הגיעה מלחמת ששת הימים, ואז שחררנו שטחי מולדת, ואז הגיע הניצוץ. "הבנתי שאם אנחנו לא נתפוס את ההזדמנות הזו, הפעם הבאה תהיה בעוד 2,000 שנה". והוא חלם והגשים, הפעם ביחד. "אמרתי לציפ שהולכים לחברון, ואלוהים בירך אותי באישה כזו שהלכה איתי".

הם הלכו והגשימו, עברו לקריית ארבע הצעירה עם ארבעה ילדים, משפחה חריגה אז בנוף, עוזבים חיי נוחות ברמת חן לטובת הר טרשים. את משרד עורכי הדין שלו העביר אז מתל אביב לחברון, משרת יהודים וערבים כאחד, במסירות אין־קץ. הם חיו ובנו את קריית ארבע, ובחזונם - את כלל ההתיישבות, מניחים יסודות פיזיים, אידיאולוגיים ורוחניים לבניין הארץ. החולמים והמגשימים, החלוצים.

זו היתה משימת חייו: ארץ ישראל. הוא חי את שיבת ציון. עיניו היו בורקות בהתרגשות מכל עולה חדש, מגן שעשועים שנבנה, משכונה שהוקמה. שיבת ציון הפיחה בו חיים גם ברגעים הקשים. "אם יהודים לא יהיו בחברון, הם לא יהיו בתל אביב. זה לא יהיה בלי זה", הוא אמר. וכך, עד יומו האחרון הוא העריץ את החלוצים החדשים, את אנשי הגבעות, ותמך בהם. הם היו מרגשים אותו בפשטות ובאומץ, החולמים והמגשימים.

הוא חי את החלום גם כשהיה קשה, בלי לנסות למצוא חן, עם רצינות לצד חוש הומור ענק ותמיד בצלילות ובחדות מחשבתית. האיש שידע את התנ"ך על בוריו והגה בו יומם וליל, לצד בקיאות מדהימה בהיסטוריה כללית, חי את ארץ התנ"ך לצד זכויות האדם כאדם. הוא תמיד ידע לשרטט את הגבול בין תקיפות לאלימות, נשאר זך ועדיין נחוש. הוא היה קשוח ורגיש, וגם כשמירר בבכי על אהבת חייו שעזבה לאחר 66 שנות יחד, הוא היה יצוק כסלע והמשיך להילחם. את הכל הוא שזר בנימי נפשנו. את אהבת האדם והארץ, את המורכבות, את הפשטות. את הדבש ואת העוקץ, את המר והמתוק.

היית לי סבא צבעוני ונהדר, איש שלם ומורכב. ברגעים קטנים העשרת את עולמי במורשת רצינית עם חיוך. בקריאת פרשת השבוע סביב שולחן השבת, בדברי הפרשנות שלך, בהתעניינות שלך בפעילות העכשווית, ואפילו כשקראת ספר בזמן החתונה שלי כדי לברוח מההמולה. בכל פעם שביקשנו לתת לך כבוד, הסברת שאתה רק עושה את המובן מאליו, כשכולנו ידענו שאין מובן ואין מאליו, ולו היית קורא את מילותיי עכשיו - היית נוזף בי ומנפנף בידך בביטול.

נשאנו עינינו אליך בהערכה ובלב אוהב. השארת לנו עולם ומלואו, ואנחנו מבטיחים להמשיך לחלום ולהגשים.