הימים שעוד נכונו לנו לא עומדים להיות תענוג צרוף. בפתח עומדים חודשים שבהם הכל ייפתח: ימ"חים וגם ג'ורות. מידע שהוא לא בדיוק מידע יישפך החוצה, וככל שיהיה רע - כך ייטב. בזמן הקרוב אפשר לשכוח משיקולים של חוש מידה, טעם טוב או יושר. שלא לדבר על הברק האנין של האמנות המילולית.
איפה... ישראל השרויה בתיקו כבד נגררת שוב לבחירות שותתות רעל וג'יפה, ומי שיככב בהן יהיו בעלי העור העבה והקיבה החזקה. חסרי הפילטר והבושה. אבל אחריהן - האם אני מחדש משהו? - שוב נצטרך לחיות יחד, לבנות קואליציות ולשתף פעולה.
כתבתי כאן בשבוע שעבר את דעתי על יכולת הליהוק האומללה של נפתלי בנט, וחלק מהתגובות, אני מודה, הדאיגו אותי. אני לא זוכר מתי לאחרונה שררה כאן אווירה פוליטית כל כך מתוחה ושבטית. היו אנשים שזעמו על כך שאני מסוגל להזכיר את שמו של בנט בלי להוסיף את המילים "נוכל" ו"שמאלן", כפי שפסקו מורי ההלכה שלהם. איך שכחתי לציין שממשלתו היא "ממשלת ההדרה האשכנזית"? היו כאלה שהתפלצו מכך שלצד הביקורת אני מסוגל להכיר בתוצאות טובות כלשהן שהממשלה הנוכחית הביאה. באיזו חוצפה אני לא מצטרף למקהלה?!
מתחת וגם מעל לפני השטח רחשה הטענה שבהיותי חובש כיפה, ובהיותי מזרחי, או שאני חושב בדיוק כמותם או שאני בוגד. אין דרך אחרת. "אחי, כבר מזמן אתה לא משלנו", הטיח בי אחד. מן הסתם ראש ועדת הקבלה של פורום "משלנו". נדמה לי שרק בעברית עכשווית אפשר לומר "אחי, אתה לא משלנו". וזה, קוראים נכבדים, בסך הכל קו הזינוק. עד ליום הבחירות יש לנו עוד הרבה לאן להידרדר.
השאלות שמדאיגות כרגע הן אם עדיין לגיטימי לומר גם וגם. האם מותר להכניס לתוך הוויכוח הפוליטי איזשהו קול מורכב וענייני, שמכיר בטוב וגם ברע שעשו נתניהו או בנט? האם עוד נותרו בעלי זכות בחירה שמוחם לא נשטף, והם מסוגלים להתווכח בלי לחזור, כמו זומבי או תוכי, על כל אוצר המילים המחנאי מהפגנות בלפור או רעננה? זה חשוב בעיקר בגלל היום שאחרי, אבל לא רק בגללו.
***
מדי פעם אני יושב עם ילדיי הגדולים לראות סרט שהם בחרו. אני חייב להם את זה. אחרי הכל, אני הוא שהפגיש אותם עם ממצאים ארכיאולוגיים כמו "זמנים מודרניים" של צ'רלי צ'פלין, או "הטוב, הרע והמכוער". הם אפילו נהנו, ועכשיו תורי.
אז אני בא פתוח ותרבותי, מתעלם ממבטי הגישוש הקטנים שהם תוקעים בי, מפזם לעצמי את "אני בחור אנלוגי בעולם דיגיטלי" ומשתדל לא לגחך בקול רם מול חרטאות ומארוולאות כגון "קפטן אמריקה".
אבל יש רגעים שבהם זה גדול ממני. ביותר מדי סרטים מתרחש מין מהלך דרמטי הזוי, שבו לאחת הדמויות הראשיות נגנבה הנשמה. או שמישהו פירמט לגיבור את המוח. "הרעים" סרקו לו את האישיות. חייזרים מחקו אותו. ישויות עוינות הבהבו את מערכת העצבים שלו בירוק "קריסטל מנטה" זרחני, והוא יצא משם, תשמעו, אדם אחר לגמרי. נראה, לכאורה, אותו האיש. גם נשמע, לכאורה. אבל מבפנים הוא שייך ומגויס לצד השני. המרושע. הוא ההפך מעצמו, וכן, ברגע זה הוא מסוגל להרוג בדם קר את מי שהיו היקרים לו מכל.
בשלב הזה אני מאבד את שאריות האמון המינימלי שבלעדיו קשה להחזיק הזדהות עם העלילה. תנו לי דמות, למען השם! אני מתפלץ. תנו לי איזה קלינט איסטווד, גבי עמרני או גרי קופר, בחיאת רבכום, ותפסיקו להתחכם. בן אדם זה לא דיסק און קי!!! אבל אז אני מזכיר לעצמי ששטיפת מוח היא טכניקה מציאותית ודי ישנה, ומה שאנחנו רואים כאן על המסך זו רק גרסה הייטקיסטית לאותו דבר עצמו.
מיותר לציין שהילדים שלי מוקסמים וזורמים לגמרי עם הקשקוש. הסרט מבאס אותי. אני אולי ניאנדרתל מהמאה שעברה, אבל אני יודע היטב שאם גנבו למישהו את הנשמה במערכה הראשונה, שוב ישיבוה לו בעוד שעה וחצי־שעתיים. איך בדיוק? טוב ששאלתם, ילדים. כי זה בדיוק מה שאני לא אוהב בסרטים האלה.
מתישהו, באמצע הקרב לחיים או למוות, תיווצר קרבה. גיבורנו המחוק, המפורמט והממוחזר ימצא את עצמו מול פניה של מי שהיתה אהובתו, מול אחיו התאום, או מול הפרטנר שלו בצוות הכוחות המיוחדים. הוא לא זוכר ולא מזהה. מבטו חלול. הם כבר יכולים לחסל אותו וחאלס. ממילא הוא בכלל לא עצמו. רק אריזה. האהובה צועקת אליו, "זו אני, אני! תתעורר!!!". אבל אין עם מי לדבר. אולי יש אור בחלון, אבל אף אחד לא בבית.
ובדיוק אז, על סף הייאוש, הם יבחינו איכשהו באיזה קצה חוט חשוף, יאתרו איזה עקב אכילס זעיר ולא אמין, שדרכם אפשר לחזור (עאלק) לאדם האמיתי שהוא היה לפני שאישיותו קורצפה כמו שכבת אספלט על הכביש. פתאום הם שרים לו שורה משיר. או מזכירים לו עוגייה שאהב. וזה, אללי, דווקא עובד. משהו זעיר ניעור באחת מעיניו. מתברר שהמהלכים ההרמטיים האלה אף פעם לא מושלמים. האדם אכן אינו דיסק און קי. תמיד נשאר סדק, אמר מאיר אריאל. וזה באמת יפה. אבל בשורה התחתונה, זה הרגע שבו אני אומר לילדים, לילה טוב, הלכתי לישון. בפעם הבאה רואים את "פישר קינג".
אין ספק שסיפורן של דמויות שנשמתן נשדדה, ואז הוחזרה למקומה, לא עושה לי את זה. למה באמת? שאלו הילדים. אתה לא חושב שמחיקת זהות היא שאלה פילוסופית רצינית? כן, עניתי. אבל הסצנות הקולנועיות שאפשר לתמצת במילים "שיבת הזומבי" או "יקיצת הסוכן המקורצף" מספקות לשאלה הזאת תשובות עלובות, מביכות ובעיקר משעממות עד מוות.
אין ספק שכדאי להביא בחשבון גם את האפשרות שאני ובני גילי לא מצליחים לאהוב את הלולאות המפותלות הללו כי נולדנו במאה הלא נכונה. אנשים שבקעו מן המאה הקודמת מתקשים, כידוע, לעכל את הטעם האמנותי של ילדיהם המתבגרים, שמעדיפים סרטי פנטזיה וספרי פנטזיה. כלומר, אם הם קוראים בכלל.
***
ורוב החברים שלי, בדיוק כמוני, מתקשים להבין את פשר חוסר העניין המוחלט בדמויות מציאותיות שחיות חיים אמיתיים. קשה לנו גם עם הפופ היללני והמשמים שמצייץ מתוך אוזניות הבלוטות' של הנוער. אנחנו מאזינים בגניבה ומייד נוחרים בבוז. איפה זה ואיפה קאט סטיבנס, או שלום חנוך, בוב מארלי או ואן מוריסון. אפילו פזמוני הקיץ של ילדותנו, שהיו דביליים להפליא, היו לפחות דביליים עם הומור וחן - אנחנו נואמים באוזני עצמנו כמו פרקליט מר נפש שיודע שהתיק שלו גמור - דביליים בקטע טוב, ולא סתם אידיוטיים כמו הזבל שמשמיעים עכשיו. ברגע מסוים מנצנץ בנו רסיס של תבונה ומזכיר שבעצם גם הורינו לא סבלו את הטעם המוזיקלי שלנו. גם הם נחרו בבוז. וייתכן שככה זה היה תמיד ואין מה לעשות. טעם וריח. גלגל מסתובב.
אבל בכל הנוגע לסרטים הללו, שמספרים על דמות שאישיותה נשדדה, פתאום הבנתי דבר מה. מה שמפריע לי הוא לא חוסר האמינות, אלא דווקא הסיכוי שכל זה ייתכן. האפשרות הזאת - העיניים הריקות, הדקלום המר, הניצוץ המלאכותי במבט - פשוט מפחידה אותי עד מאוד.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו